זה לא אותו דבר, זה לא שואה

בשבעה באוקטובר, במתקפה הרצחנית של חמאס, הייתה נכדתו של נפתלי, מיקה, עם בן זוגה אסיף ובנם בן השנתיים וחצי - נטע - בביתם בכפר עזה. הם היו סגורים בממ"ד קרוב ליממה, בלב המאפליה, בלי מים, בלי אוכל ובלי חשמל. קרוביהם וחבריהם - בהם אמו של אסיף - תמי, ובן זוגה - איתן - נטבחו; בתי השכנים שלהם הועלו באש; הם לא הפסיקו לשמוע צעקות אימה וירי. עשרה אחוזים, עשירית מהקהילה הקטנה של קיבוץ כפר עזה נספו בשבת הארורה ההיא, וקרוב לעשרים נפשות אהובות נחטפו למנהרות הטרור בעזה; ביום בו נרצחו ונטבחו הכי הרבה יהודים מאז השואה.

עם ישראל, אחיותיי ואחיי. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז השואה, הבטחנו פעם אחרי פעם: "לעולם לא עוד", ונשבענו שהעם היהודי לא יעמוד עוד חסר אונים וחסר הגנה. ועל אף כל זאת, ובשל כל זאת, מחזות השבעה באוקטובר טלטלו את כולנו, והדהדו בלב כולנו את זוועות השואה.

גם לי, גם אצלי - התיאורים של אימהות שהשתיקו תינוקות לבל יבכו ויסגירו את מקום מחבואם; של ילדים שנקרעו מהוריהם; ושל רוצחים נתעבים - שראו בנאצים מודל לחיקוי, ועינו, שרפו וטבחו משפחות שלמות - הדהדו את הנוראים שבקורות עמנו. אבל במיוחד ביום הזה, אני מבקש שנקשיב קשב רב לדבריו של נפתלי פירסט, שלאחר הטבח אמר לנכדתו מיקה כך, ואני מצטט: "זה דומה, זה מפחיד, אין מילים לתאר את האכזריות הזאת, אבל זה לא אותו דבר. זה לא שואה". "שואה שנייה לא תהיה".

ואכן - זה לא שואה. זה לא היה שואה - מפני שהשואה הייתה התהום האפילה ביותר בהיסטוריה האנושית, בכל קנה מידה. לא היה בכל תולדות משפחת בני האדם, עוד רצח עם טוטאלי ושיטתי כל כך; בהיקף גדול כל כך - חוצה מדינות ויבשות! שנמשך זמן רב כל כך, כמו שואת היהודים.

אחד מכל שלושה יהודים בעולם, נרצח בידי מכונת ההשמדה הנאצית. באושוויץ בלבד, בית החרושת למוות, סמל הזוועה, נרצחו כעשרת אלפים יהודים בממוצע ביום! אבל סדרי הגודל של השואה, הם לא הסיבה היחידה.

זה לא היה שואה מפני שיש לנו היום את מדינת ישראל, ואת צבא ההגנה לישראל. על-אף שתוצאות האסון והתדהמה עדיין הולמות בנו; אנחנו לא שוכחים, שיש לנו את מה שאחינו הנספים בשואה יכלו רק לחלום עליו, רק לדמיין: מדינה וצבא משלנו. צבא שגם כעת נלחם במערכה שעוד לא תמה - על ביתנו הלאומי. בית של עצמאות ממלכתית.

אני אומר זאת באמונה שלמה וזכה - למרות האסון והאבל שעדיין מכים בנו: את הבית הזה שום-דבר לא יוכל להחריב. את העם הזה, העם שלנו, שעבר את השואה הנוראה מכל, ובנה לעצמו קוממיות במולדתו אלפיים שנה אחרי שהוגלה ממנה בכוח הזרוע - שום-דבר לא יוכל להכחיד.

אני שומע את החרדות, החששות והדאגות בקרב רבים בעם. אנשים שואלים אותי בדאגה עמוקה - מה יהיה? אני מבין את החרדות הללו, ועונה באופן חד וחלק: אני מאמין בנצח ישראל שלא ישקר. אני מאמין בעם ישראל, במדינת ישראל, ובחובתנו לשמור עליהם מכל משמר.

לשם כך, ביום הקדוש הזה, עלינו להתחייב יחד לשוב ולבנות את עצמנו, תוך הישענות על שלושה יסודות, שנחלשו לפני השבעה באוקטובר. ואלו הם:

• יסוד ההגנה העצמית.

• יסוד השותפות והאחדות.

• ויסוד האמונה והתקווה.

היסוד הראשון: לעולם לדעת להגן על עצמנו בעצמנו. לעולם. שעה שאירן ושלוחות הטרור שלה תוקפות אותנו - מדינת ישראל חייבת להמשיך ולפתח את היכולות להגן על עצמה בעצמה מפני כל סוג של איום ומתקפה; עם כוח מגן איתן ומתקדם, ובריתות מדיניות - עולמיות ואיזוריות. שילוב שיבטיח לנו יתרון איכותי מוכח, ויבצר לעד את חוסננו כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יסוד ההגנה נוגע כמובן גם לאחיותינו ואחינו בתפוצות ישראל ברחבי תבל, הנמצאים כיום תחת איום ומתקפה - בקהילות ובקמפוסים. אני פונה אליהם מכאן - מבירת הנצח של עמנו, ואומר: אנחנו עומדים אתכם כתף אל כתף כנגד מתקפת האנטישמיות, הטרור והשנאה שמופנית אליכם בימים אלה. מדינת ישראל אתכם. כולנו אתכם.

היסוד השני, הוא יסוד השותפות והאחדות. בל נשכח שטענתנו ההיסטורית למדינה, טענה שזכתה לגיבוי מלא ואישור של משפחת העמים ומוסדותיה - נשענת בין היתר על היותנו עם אחד, שזכאי למדינת לאום משלו. לכן, כשאני אומר אחדות - כוונתי להיותנו עם אחד. כשאני אומר אחדות - אני מתכוון הן לאחדות גורל והן לאחדות יעוד. כשאני אומר אחדות - אני מתכוון להיותנו עם אחד, שיש בו מגוון של עמדות, אמונות, אורחות חיים ותפיסות עולם. אחדות היא לא אחידות. ואינני מתכוון חלילה לפגיעה בתרבות הוויכוח, המחאה והמחלוקת הישראלית - שהיא חלק בלתי-נפרד מהדי.אן.איי שלנו כמדינה שיודעת לקבל הכרעות ובאופן דמוקרטי הטבוע עמוק בתוכנו.

אבל אסור לנו להתבלבל לרגע ולתת לפלגנות ולקיטוב לשלוט בנו. כי אויבינו לא מתבלבלים לרגע. אם לא נקשיב אחד לשני, אם לא נכאב אחד עם השני, אם לא נבין זה את זה - למרות המחלוקות. אם נהפוך לקהילות, ומחנות, שכבר לא זוכרים מה מחבר ביניהם - אנחנו עלולים לאבד לא רק את עמנו האחד, אלא גם את מדינתנו האחת. עלינו לזכור כל העת: הלכידות הישראלית - הנדירה, האמיצה, היפהפיה - שראינו בחצי השנה האחרונה, בחזית ובעורף, היא דמותנו האמיתית.

והיסוד השלישי הוא יסוד האמונה, הרוח והתקווה. האמונה העמוקה בצדקת הדרך, רוח הלחימה על עתיד טוב יותר, והידיעה הברורה שהתקווה תנצח. סיפורו של סגן מפקד חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים - אלוף משנה שמחה אפלבאום - הוא דוגמה מאלפת לכך.

שמחה - אסיר מספר 78524 מאושוויץ-בירקנאו, ופרטיזן - איבד את כל משפחתו בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא קיים את הנדר שנדר בצעדות המוות: עלה ארצה, היה ממקימי הקיבוץ נצר סרני, והפך למפקד בצה"ל. בדבריו ללוחמים תוך כדי קרבות התופת ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים, הישיר אליהם שמחה את מבטו, ואמר להם כך: "התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם. ארבע מלחמות בארץ, ומלחמת העולם באירופה". "הכי נורא היה באירופה. הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם. אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן? הנה לכם תשובה. אני נלחם, בחורים. אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי - לא יקרה שוב". כך אמר.

האמונה הזאת בצדקת הדרך, היא מקור רוח הלחימה של עמנו. רוח לחימה - למען התקווה, למען העתיד, למען הבניין הלאומי שלנו במולדתנו. ולמען השלום בתוכנו ועם שכנינו. רוח הלחימה הזאת היא של שורדי השואה, ושל לוחמי מערכות ישראל. זו רוח הלחימה של הדור הזה - של תושבי הנגב המערבי והצפון, ושל החברה הישראלית כולה - בחזית ובעורף.

וזו רוח הלחימה - על העתיד והתקווה - שהתרגשתי לראות בהגדה הקיבוצית של חברי קיבוץ בארי בקום המדינה, בה כתבו: "וְאַל נִשְׁכַּח, כִּי רַק בִּזְכוּתָם, וּבִזְכוּת כָּל הֲמוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל - הִגַּעְנוּ הֲלוֹם, וְכִי לְמַעֲנָם, וּלְמַעַן תֵּת נִיר לִשְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל - אָנוּ נִלְחָמִים עַתָּה. אֵיתָן נַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵנוּ כָּל רוּחַ רַע לֹא יְזִיזֶנּוּ. אָל מוֹרֵךְ, אָל עַצֶּבֶת בַּל תִּכְבֶּה הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת!".

אהובינו שורדי השואה - אתם גיבורי הַנֶּצַח שלנו. המורשת שלכם היא מורשת של תקומה, של גאווה, של תקווה. אתם מקור אמונתי היוקדת שהעם שלנו יכול לנצח הכל. הכל!

אנחנו עוד ניטע, נִבְנֶה ונִבָּנֶה, אנחנו נשמור על האש הבוערת, ובעזרת השם אנחנו נמשיך ונוציא נצרים חדשים, כפי שאתם עשיתם - בשם העבר ולמען העתיד, ונוכיח לעולם כולו שעם הנצח כאן - מאז ולתמיד. עם ישראל חי!

יהי זכרם של מיליוני אחינו ואחיותינו שנרצחו בשואה על-ידי הנאצים ועוזריהם - ברוך, וחקוק על לב האומה לדור דור.