אושרה הרשעתו באונס של המתחזה מ"שומר מסך"

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של צבי סלימאן שהורשע בשורת עבירות מין ומרמה חמורות כלפי נשים שהציג עצמו לפניהן כבכיר במשרד השיכון שיסייע להן בשיפור תנאי המגורים שלהן תמורת יחסי מין, והוא נידון ל-10 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. מעשיו נחשפו בתוכנית הטלוויזיה "שומר מסך".

סלמאן ערער על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב בינואר 2006 באונס שלוש מהנשים, וכן על חומרת עונשו. השופטים אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר ייחדו את רוב הדיון לשאלה המשפטית בדבר משמעותה של הסכמה ליחסי מין שהושגה במרמה. בפסק הדין של בית המשפט העליון גם נדחה ערעור המדינה על העונש הקל שנגזר על סלימאן.

סלימאן נהג לפנות לנשים ברחוב וליזום עמן שיחה, בתואנה של היכרות קודמת. הוא הציג עצמו לפניהן, בכזב, כירון עוז, בעל תפקיד בכיר במשרד השיכון או בעמידר, וטען כי אשתו עובדת בתפקיד בכיר במוסד לביטוח לאומי. לאחר שדובב את הנשים, קיבל מידע על מצבן המשפחתי והכלכלי והתרשם שהן מצויות במצוקת דיור, הבטיח להן כי במסגרת תפקידו הבכיר, ידאג להן לדיור תמורת קיום יחסי מין עמו. לחלק מהנשים הבטיח גם עזרה כספית. בסך-הכל הועמד לדין על מעשים כאלה בשנים 2004-2002 כלפי 13 נשים, וכן על שהציג עצמו כבעל תפקיד בכיר לפני נהג מונית.

סלימאן הורשע פה אחד בשני מעשי אונס ובמעשה סדום, וברוב דעות במעשה האונס השלישי. כמו-כן הורשע פה אחד בהתחזות לעובד ציבור, במעשה מגונה, בניסיון לקבל דבר במרמה, ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הוא זוכה פה אחד מעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה באישום אחד, וזוכה ברוב דעות ממעשה אונס אחד.

אנאלפבית ששפתו עילגת

יו"ר ההרכב בבית המשפט המחוזי כתב בפסק הדין על סלימאן: "עדותו חשפה את שקריו במלוא עליבותם ואת אישיותו השקופה, חסרת הגינונים ונטולת כל כריזמה, וחיזקה בי את התחושה שהנשים שאליהן פנה היו מיואשות דיין כדי להאמין שהאיש שלפניהן, שאינו יודע קרוא וכתוב ושפתו עילגת, הוא פקיד בכיר במשרד השיכון. אין כל הסבר אחר העולה על דעתי, לאמון שנתנו באדם זה".

השופט טימן ציין, כי בקלטת "שומר מסך" שצולמה בלא ידיעתו של סלמאן, הוא מתגלה כ"אדם מניפולטיבי, מתוחכם, בעל ביטחון עצמי ומצב רוח מרומם".

בערעורו לבית המשפט העליון טען סלימאן כי לא ניתן משקל לאמביוולנטיות שניכרה במתלוננות על מעשי האונס, להיעדר יכולתו להבין את אי-ההסכמה מצדן, ולכך שיחסי המין עם אחת מהן היו "ברובם בהסכמה, כזו שהושגה אומנם במרמה". עוד טען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא ייחס משקל לשיתוף הפעולה של הנשים שהתלוננו על אונס, ולרצונן לזכות בדבר שלא היו זכאיות לו.

בערעור המדינה על קולת העונש נטען כי תקופת המאסר שנגזרה אינה הולמת את חומרת מעשיו של סלימאן, את התקופה הארוכה שבה נעשו, את ריבוי הקרבנות ואת העובדה שהוא בחר לנצל באופן אכזרי ומחפיר נשים השרויות במצוקה קשה. כמו-כן נטען כי גזר הדין מתעלם מהסכנה המינית הקשה הנשקפת ממנו, מחטיא את מטרות ההרתעה, הגמול וההוקעה וסוטה ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת.

חור שחור חברתי

בפסק הדין שדחה את כל הערעורים, כתב השופט רובינשטיין כי "לפנינו נוכל מניפולטיבי ומתוחכם, אשר ניצל, באופן שיטתי ומתמשך, את מצוקתן וחולשתן של נשים קשות יום, ובערמה הצליח להביא את חלקן לקיים עמו יחסי מין, כשלנגד עיניהן החלום הנכסף - בית משלהן".

לגבי טענותיו של סלימאן, קבע רובינשטיין כי חלק ניכר מהן נועדו לקעקע קביעות שבעובדה והערכות מהימנות, ואין בית המשפט העליון נוהג להתערב בממצאים כאלה, חוץ מאשר במקרים חריגים, שאינם המקרה של סלימאן. עם זאת, פסק השופט כי אכן מדובר במעשי אונס במרמה.

לגבי טענת המדינה כי יש להטיל עליו עונשים מצטברים, ולא חופפים, כתב רובינשטיין: אכן, סלימאן נהג בשפלות וניצל את מצוקתן של הנשים, אך על אף החומרה שבדבר יש ליתן משקל לכך שלא נלוו למעשיו נסיבות מחמירות כגון שימוש באלימות, התעללות, איום בנשק וכדומה. משכך, ונוכח נסיבותיו האישיות, לא מצאתי כי יש מקום להטיל עונש מצטבר.

רובינשטיין כתב בסיכום ספק דינו כי "תיק זה חשף "חור שחור" חברתי, עצוב וגם הרה סכנה. הנה בשנות האלפיים ישנן נשים שמצבן האישי, הכלכלי והחברתי מצוי בשפל המדרגה עד כדי שייענו לדברי הבל ומעשי זימה זדוניים מסוג אלה של סלימאן. לא פחות מטריד הוא דימוין השלילי של מערכות השלטון בעיני אזרחים מסוימים במדינה כפי שהתגלה בתיק זה. נשים ראו כמתקבל על הדעת כי עובד ציבור, ידאג להן לדירה וכספים מרכוש הציבור שלא על-פי הנהלים תמורת טובת הנאה מינית. שומו שמים על זאת, וצר שכך הם הדברים, ולוואי כי המופקדים על השירות הציבורי יתנו אל לבם".