לכאורה, אפשר היה לצאת מאוד מאוכזבים מהעונה הנוכחית של ארץ נהדרת, בעיקר כי העמידה במקום כבר מתחילה ממש להכאיב ברגליים. גם אחרי שבע עונות, המערכונים עדיין ארוכים כאורך הגלות, הפאנצ'ים נמתחים על פני יותר מדי זמן, שלא לדבר על התחושה שלפעמים, כמו במקרה שאולי ושאול (צר לי, אותי זה לא הצחיק), או הישראלי היפה של יובל סמו, יש הרגשה שמישהו מהכותבים מסתכל עליך במבט אדיש ואומר "תקשיב, אנחנו לא נפסיק, אז כדאי שתיכנע ותתחיל כבר לצחוק".
ובכל זאת - ולמרות שכל אלה, כנראה, כבר לא ישתנו לעולם - אפשר לצאת מהעונה הנוכחית מעודדים יותר מתמיד. קללת העונה השביעית סוף-סוף נעלמה, ונוצר כאן משהו טלוויזיוני שכמותו לא ראינו, ובכן, מאז מבט לחדשות: מסורת. הידיעה הכמעט ברורה שגם בשנה הבאה נפתח את הטלוויזיה, ושם תחכה לנו עונה (אוקיי, בסדר, ארבע תוכניות ו-17,000 לקטים) חדשה של ארץ נהדרת. יותר מתמיד, יש הרגשה שהעונה הזו עוזבת את המסך כדי לשוב. ולמי שאוהב תוכניות בידור, ועל אחת כמה וכמה למי שאוהב את ארץ נהדרת, זו בשורה משמחת במיוחד.
דווקא העונה, יותר מתמיד, ארץ נהדרת לא ניסתה להיות מה שהיא לא, וזו בשורה משמחת במיוחד. גמרנו עם הניסיונות להתחפש לתוכנית סאטירה, ובאנו העונה לצחוק עם החבר'ה. אז קבלו את שאולי ושאול, ליטל מעתוק, טל ברודי והמבטא האמריקני, המקפלות ושיר-אל. אז נכון, אתה לא אומר כלום כשאתה מריץ בדיחות על מירי מסיקה וקרן פלס, אבל היי, זה מצחיק. לפעמים.
ולפעמים, אם לומר את האמת, הייתה מילת המפתח של העונה הזאת. כי לצד חיקויים מדויקים ומשעשעים של אברי גלעד, רובי ריבלין ואבי מלר, קיבלנו גם בדיחות נמתחות וארוכות שבהחלט נופלות תחת ז'אנר ה"לצחוק על נכים". לטל ברודי יש מבטא. גיחי גיחי. לפחות במקרה הזה, אפשר היה לצפות מ'ארץ' שיתעסקו עם אנשים בגודל שלהם.
אבל מה שהתחיל בקול תרועה חלשה מאוד בפרקים הראשונים של העונה הזו הלך והשתפר עד מאוד. המערכת, אני מניח, מודה במיוחד ל
בנימין נתניהו על שהצליח לחרב את יחסינו עם ארצות הברית וסוף-סוף נתן לכותבים קצת בשר לעבוד איתו, אבל משם ראינו מגמת שיפור ברורה. העובדה שלפני אותה נקודה היו לנו כמה תוכניות לא ממש מצחיקות רק מוכיחה עד כמה מדובר בעבודה קשה, סיזיפית וכמעט בלתי-אפשרית לייצר שעה וחצי מצחיקות בשבוע. לא תמיד זה הולך. צופים של תוכניות בידור חייבים לדעת שזה חלק מהדיל. האלטרטניבה, להזכירכם, היא שבוע סוף.
לא פעם, אגב, קראתי השוואות לסטרדיי נייט לייב או לג'ון סטיוארט והדיילי שואו שלו כאיזשהו מודל לחיקוי. בשלוש מילים? הלוואי, אבל איפה. גם SNL וגם סטיוארט האגדי משדרים בכבלים. יש להם אחוז וחצי של רייטינג, אלא שבארצות הברית זה אומר שצופים בך מיליונים, ושם זה מספיק בהחלט. מה שמותר בערוצי הכבלים של ארצות הברית ממש לא מותר בפריים טיים המרכזי של ערוצי הברודקאסט, ועם פיצול האישית הזה, של לנסות להצחיק ובמקביל עדיין לשמור על 33 אחוזי רייטינג, 'ארץ' התמודדה בגבורה.
היה מצחיק. לא קורע מצחוק, לא מפיל מצחוק, אבל מצחיק. לא תמיד, לא כל פאנץ', אבל לפעמים. מתוכנית בידור - ולא סאטירה - אי-אפשר לבקש יותר, ובאמת שבמסגרת הציפיות הזו זו הייתה עונה בסדר. לא בסדר גמור, לא מצויינת, אבל רחוק שנות אור ועידני עידנים מלהיות הפלופ שכולם ציפו שהעונה הזו תהיה.
היציבות הזו, ש'ארץ' שמרה עליה, היא ההישג האמיתי. כי גם העונה, למרות שאנחנו כבר מכירים חלק נרחב מהבדיחות, צחקנו, ועכשיו כבר ברור שגם בעונה הבאה - לא ברור מי יהיה שם, פרידמן נראה כאילו נמאס לו לגמרי, אבל אולי זה רק אני - נצחק. ובינינו? גם נתגעגע.
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
