במשך זמן רב, בעיקר לאחר משפט אייכמן, עשתה החברה הישראלית הכרות עם השואה. רק באחרונה הופנתה תשומת הלב של הממסד והציבור לניצולי אותה שואה, בייחוד אלה שבערוב ימיהם סובלים ממצוקה קשה. יחד עם זאת כאשר מנסים להציג פן אחר של הניצולים - תרומת הניצולים להקמת המדינה ולביסוסה - פן התקומה, זה עדיין לא נתפס. דיסקט תודעה זאת- תקוע.
רעיי ואנוכי שעומדים בראש הפרויקט של תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה עושים מאמצים בלתי נלאים כדי שפרק זה בהגדה של התקומה ישולב במסגרת האירועים במלאת 60 שנה להקמת המדינה. זאת כאמצעי להביא את המסר לתודעת הציבור, מסר שהציבור הרחב אינו מודע לו כלל. אלה שמכירים את הנושא לא שמים לב שמדובר בפן אחר של ניצולי השואה. באחרונה כתבתי מכתב לשר בכיר וביקשתי ממנו לסייע בהבאת המסר הזה לתודעת הציבור. יועצו השיב לי כי השר מודע מאוד למצבם של ניצולי השואה, הוא עצמו העלה את הנושא על הפרק וחזקה על אישים מסוימים בכנסת ובממשלה (שאת שמותיהם הזכיר) שיפעלו כדי לתקן את העוול בהזנחת הניצולים שנמצאים במצוקה.
ואם אתם חושבים שמדובר רק במנהיג פוליטי שהנושא של מצוקת הניצולים מטריד אותו, ולכן כל פעם שמדובר בניצולי שואה נתפס כמצוקה, אתם טועים. פניתי גם למנהל בכיר ברשות השידור בבקשה שבמסגרת תוכניות הלחן הישראלי ינסה לשלב את האמנים שבקרב הדור השני והשלישי של ניצולי השואה אשר גם ישירו וגם יספרו כיצד משתלבת התקומה ביצירות שלהם.
על כך הוא השיב לי: "קראתי את מכתבך וזה עתה שבתי מסרט מזעזע בנושא השואה שעשתה מפיקה בכירה שאני בטוח שאתה מכיר אותה... אני מבטיח לך שביום השואה אכן יש בולטות לנושא...".
הבאתי את השניים כדוגמה להקשר שבו מתייחסים לסוגייה של ניצולי השואה. בערך המקבילית להתייחסות הכללית, והיא הפן החומרי. לא שהוא לא חשוב. הוא חשוב מאוד. עוול נורא נעשה על-ידי מדינת היהודים לניצולים. היא הראשונה שהקימה קול זעקה על גזל של נכסים של ניצולי השואה בחוץ והיא האחרונה שטרם סיימה לטפל בנכסי הנספים שמצויים במדינת ישראל. היא הראשונה שנושא השואה בער בעצמותיה והיא האחרונה שניצולי השואה עומדים בראש דאגותיה.
אולם, כאשר מנסים לדבר על תקומה ולא על שואה, כאשר מנסים להחליף את הדיסקט, זה לא הולך. כאילו המערכת מסרבת לקלוט שני דיסקטים בעת ובעונה אחת, או לפחות להחליף לזמן מה את הדיסקט הישן בדיסקט חדש. במלאת 60 למדינה ולתפארת שרידי השואה שעשו למען הקמתה ולמען קיומה. כאילו שהאסימון האחר תקוע ואי אפשר להזיז אותו.
אינני יודע אם יש כאן איזו אטימות בלתי מוסברת או התעלמות מכוונת, בבחינת: הרי הממשלה קיבלה החלטה המאשרת את ההסכם עם מרכז הארגונים של ניצולי השואה שעלותו כשני מיליארד שקלים לשלוש השנים הקרובות. מרכז הארגונים של ניצולי השואה שיבח את ראש הממשלה על תיקון העוול, אז מה אתם עוד רוצים. אכן אנחנו עוד רוצים, אבל לא להתייחס לצד הזה - החומרי - של ניצולי השואה אלא לצד אחר - הערכי-יהודי, אוניברסאלי ולאומי.
תרומתם האדירה של שרידי השואה בהקמת המדינה וביסוסה בכל התחומים. גם כאן ישנו הבט של יחס, נכון יותר של העדר יחס. לא בזדון, אלא בהסח הדעת. לא רק של הציבור וצמרתו אלא, גם של המוסדות, לרבות מוסדות המחקר (תקופה ארוכה מאוד שהיחידה בקהילה האקדמית שטיפלה בנושא, בבדידות מזהרת, היתה פרופסור חנה יבלונקה - דור שני - מאוניברסיטת באר שבע). וגם תקשורת ההמונים, בראש וראשונה החזותית, לא הקצתה לכך מקום ראוי.
באחד המאמרים ("אחד מן הגח"ל-אף אחד לא מן הטלוויזיה") נתתי ביטוי לתסכול. הכוונה לכנס על הכרזת הקמת "יד לגח"ל-ניצולי השואה במלחמת העצמאות", שנערך מטעם מוזיאון הפלמ"ח אשר בשטחו יוקם מוזיאון זה. הודלקו נרות חנוכה ע"י הרמטכ"ל ואלופים ובניהם ניצולי השואה. תזמורת צה"ל עם סולנייה השמיעו את שיר הפרטיזנים, ומאות לוחמים בעבר שרו אותו בעוצמה של מקהלת הצבא האדם.... ובכו.זה לא ויזואלי? לא היה לכך ביטוי כלשהו בשום ערוץ בטלוויזיה, כולל כמובן הציבורית.
אזכיר בקצרה במה הדברים אמורים בכול הנוגע לתקומה, שאותם הזכרתי בשעתו בהרחבה, וחשוב שייאמרו שוב בקול רם במלאת 60 שנה להקמת המדינה.
חרף האפשרויות להגר לכל מקום בעולם, בחרו קרוב לחצי מיליון אודים חרוכים לבוא לישראל. זאת העלייה הציונית הגדולה ביותר. כל מבצע "הבריחה" מאירופה אורגן ומומש על-ידי ניצולי השואה. משימת ההעפלה, לפחות בחלק נכבד של ההתארגנות וחלק מגשים בפועל היה על שכם ניצולי השואה. הם אלה שטולטלו על גלים סוערים וחמקו מפני מרדף של אוניות הצי הבריטי, או שחלקם גורשו לקפריסין. כל אלה לקראת הקמת המדינה.
בהקשר זה לא סופר רבות על המעפילים שהובאו על-ידי התנועה הרוויזיוניסטית. קיימת מעין חלוקה כרונולוגית בין ההעפלה שאורגנה ע"י הרוויזיוניסטים לזו של מוסדות היישוב בביצוע הפלי"ם. ההעפלה הרוויזיוניסטית היתה בין השנים 1937 ל-1940,כלומר לפני המלחמה, בעוד שמבצע ההצלה של מוסדות היישוב נערך תוך כדי המלחמה ובעיקר לאחריה. במסגרת ההעפלה באמצעות התנועה הרוויזיוניסטית באו 33 אניות ובהן 20,000 מעפילים בקרוב (נתונים: מכון ז'בוטינסקי).
במלחמת העצמאות קרוב למחצית מן הכוח הלוחם בראשית המערכה בתש"ח היו ניצולי שואה. מספר הנופלים מקרבם היה כמעט כפול מאשר בקרב הוותיקים והצברים. אפשר מאוד וזה נבע מהעדר אמונים ואי התנסות בלוחמה, שכן רבים הועברו מן האוניות ישר למערכה. בשלבים הראשונים של המלחמה כאשר הפלמ"ח סבל מהתשה, הוא קיבל עירוי של אלפיים ניצולי שואה.
שרידי השואה הקימו 45 ישובים חקלאיים. ניצולי השואה אכלסו את כל הערים הנטושות. כל מערכת המחקר, התיעוד וההנצחה כולל הקמת יד ושם היא מלאכת ניצולי השואה. איש לא קלט את ניצולי השואה הם קלטו את עצמם. עד כאן כציבור. כיחידים הם תרמו בכל תחום ללא יוצא מן הכלל, תרומה אדירה.
אולי התרומה הגדולה ביותר של הניצולים הם צאצאיהם שמספרם עבר את המיליון. ביניהם כאלה אשר נמצאים בצמרת העשייה בתחומי החוק, המשפט, המדינה, החינוך, הביטחון, המדע, הטכנולוגיה, התרבות, האמנות, המוזיקה, התקשורת ובתחומים שלא הזכרתי.
ועוד תזכורת. הפן החומרי של ניצולי השואה הופקע מהם, לא מעט בשל עמדתו של בן-גוריון, שכנראה לא רצה לנגוע בעסקי ממון עם הגרמנים והשאיר את המלאכה ליו"ר הקונגרס היהודי העולמי ד"ר נחום גולדמן. זה היה גם רצוי מול האופוזיציה המתלהמת שהנהיג מנחם בגין, ששיאה הסתערות על הכנסת. זה בין היתר היה ונשאר בכי לדורות. שכן נחום גולדמן, אדם חכם ואיש של מעשים, הרכיב לו "נבחרת" של ארגונים יהודיים מן הגורן ומן היקב, והמוסד הישראלי היחיד שיוצג בוועידות התביעות היתה הסוכנות היהודית לארץ ישראל. וככה, אף ניצול שואה לא היה מיוצג בימים אלה-בשנות ה-50 של המאה ה-20 ב-Claims Conference- ועידת התביעות. בשנים האחרונות המעוות תוקן, בחלקו.
אבל לא על ההבט החומרי אני מדבר ברשימה זאת אלא על הבט אחר, הערכי, הלאומי. ויש חשיבות שהציבור ומנהיגיו יכירו בכך ובאותה מידה יש חשיבות שאת הישגים הללו הם ומוסדות שונים, מבלי להיכנס לפרטים, לפחות "כבוד" זה ישאירו לשרידים. זאת אני אומר לא מתוך עין צרה, אדרבא - כן ירבו. אבל, גם לגופו של הנושא וגם לאור הניסיון הלא כל כך טוב בהבט החומרי, יש חשיבות רבה ששרידי השואה יחושו כי כשם שהם עשו את הדברים הללו, הם שמהווים את המדחף להנצחה ולתיעוד, הפעם לא של השואה אלא של התקומה. הרי מקרבם באו אלה שיזמו, סוף סוף, את המפעל של תרומתם שלהם להקמת המדינה ולביסוסה. ומה שנדרש זה בראש וראשונה אוזן קשובה ואחר כך מתן כתף, בכל צורה אפשרית שמפעל זה יקרום עור וגידים, שכן הוא חלק בלתי נפרד גם מן המדינה במציאות ומאז הקמתה, אגדה והגדה שבבוא היום יסופר בה רבות.
אנטומיה של ביורוקרטיה מה שקורה בפועל הוא דוגמה למערכת הפניאומאטית שבה פועלת הביורוקרטיה. נתחיל בקודקוד. מזכירות הממשלה. זהו המנגנון שמוציא ומביא, מתאם, דוחף, בולם, כל נושא שממשלת ישראל עוסקת בו. לפעמים מטילה הממשלה או ראשה עוד מטלות על מזכיר הממשלה, שהן משימות אד הוק. מזכיר הממשלה הנוכחי, שמלווה את ראש הממשלה מאז ימיו כראש עיריית ירושלים, הוא ביצועיסט ואיש ניהול מעולה וגם אדם חביב וחם. ככה אני מכיר אותו אישית. מכיוון שכמו בנושאים רבים, בייחוד כאלה שלא מוגדרים כהלכה, קיים בלבול, גם בנושא של "תרומת ניצולי השואה למדינה" קיימת לא רק אי הבנה, כפי שציינתי, אלא גם טשטוש.
פנינו למזכיר הממשלה בנושא הדלקת המשואות ביום העצמאות, במגמה שאחד הלפידים יידלק על-ידי ניצול שואה שלחם במלחמת העצמאות. המזכירות הפנתה אותנו לגב' חנה כהן במשרד החינוך שהיא האחראית על הנושא. אריה ברנע, מחנך, יו"ר ארגון "עמך", משפטן ודור שני לניצולים שפנה לגב כהן הופנה על-ידי לשכתה ל"יד ושם". תהינו מדוע "יד ושם".
אמנם את מלאכת איסוף, תיעוד ומחקר בנושא תרומת הניצולים אנו עושים בשיתוף מוסד "יד ושם"- ביוזמתנו- והוא הבסיס. יו"ר "יד ושם", אבנר שלו הוא תומך נלהב ומסור לנושא התקומה והוא והמוסד שבראשו הוא עומד ראויים לכל הכבוד והיקר שלהם הם זוכים בארץ ובעולם, ובעיקר בקרב הניצולים, אבל מוסד "יד ושם", שהוקם כאמור ביוזמת הניצולים, אינו דוברם של הניצולים ולא מייצגם הבלבדי. קיים מרכז ארגונים של ניצולי השואה, קיימת מועצה ציבורית של פרויקט התקומה, קיימת הנהלת הפרויקט, שהיא היא שדחופת את המפעל. הם השותפים הטבעיים. בעצם הם "חתני השמחה" - תודה לאל. תהיָה זאת, ברוחה, ולאו דווקא בלשונה, הועברה למשרד ראש הממשלה ועליה קבלתי את המענה הבא:
"צבי שלום אני ממש לא מצליח להבין מדוע אתה ממשיך לפנות אל משרד ראש הממשלה בנושא. לא לראש הממשלה ולא למזכיר הממשלה נגיעה בעניין. חבל על כל האנרגיות החיוביות והנהדרות שלך. אני מציע שתפנה ישירות לאחראים המטפלים בנושא: יד ושם, צוות חגיגות ה-60 והשרה רוחמה אברהם. נשמח לסייע במה שנוכל, אולם, כפי שכתבתי כבר, אין לנו נגיעה ממשית בעניין. בברכה, אבי וידרמן יועץ ראש הממשלה". התהייה נשארה תהייה, אף שמר וידרמן התייחס אליה ברצינות הראויה. מדוע באמת לא לראש הממשלה ולמזכיר הממשלה נגיעה בעניין? האם יש להם נגיעה בעניין רק כאשר מדובר בנושא החומרי, כלומר בתיקון מעוות של שנים כלפי הניצולים, ואילו בנושא של תרומת הניצולים להקמת מדינה זאת, שבה פועלת ממשלה זאת - אין להם נגיעה? הכתובת היא לא אבי וידרמן, מן הסתם יועץ טוב ויעיל שרוצה לחסוך מן המערכת שבה הוא פועל-סוגיות, נוסף על אלה שקיימות ומכבידות.
בכל זאת, לנו הניצולים העניין מאוד אכפת, ויובן מדוע. פניתי במכתב לשרה רוחמה אברהם (שהוזכרה במסר של מר וידרמן) בבקשה שתקבל משלחת מטעם הנהלת הפרויקט. עד כה לא זכיתי למענה. אבל נודע לי שהשרה קיבלה משלחת מטעם יד ושם, בין היתר, בנושא של תרומת הניצולים. אני משער שיד ושם פנה והשרה נענתה, ואפשר שלהפך, ואם התוצאות היו חיוביות - מה טוב. אבל התהייה, התהייה המתישה הזאת, לא הרפתה. מדוע מכתב לשרה מטעם הנהלת הפרויקט לא נענתה, ופנייה מ"יד ושם" נענתה. האם השרה החליטה כי "יד ושם", היא הכתובת לניצולים החיים, אלה שבאו ולחמו ונפלו למען המדינה - האם ניצולים אלה נשארו איפשהו מחוץ למעגל ההכרה, במקרה זה של השרה רוחמה אברהם.
משום כך חזרתי אל לשכת מזכיר הממשלה, הפעם בפקס, על-פי הנחיית מנהלת לשכתו, כדי לרענן פנייה שמזכיר הממשלה ישמע את הנציגות האותנטית של ניצולי השואה, לפחות את אלה שמטפלים בנושא. מנהלת הלשכה הודיעה לי כי מזכיר הממשלה עסוק (וזאת אני יודע) "וכי הרי מר וידרמן מטפל בנושא". המעגל הביורוקרטי נסגר.
אבל יש גם מעגלים אחרים. אחד מהם הוא דורות ההמשך של ניצולי השואה אשר מֱרבים מהם לא ראינו מאמץ מיוחד להתגייס לפרויקט בצורה כזאת או אחרת כולל העמדת משאבים לאירועים השונים. בפנייה לאחד מאלה, איש בעל אמצעים כלכליים, ביקשתי את עזרתו בתרומה. על כך הוא השיב לי כי "התוכנית היא טובה אבל היות והמטרה לא מוגדרת אינני יכול להשתתף בעוד מגבית".אז מה לנו כי נלין על אנשי מנגנון ממשלתיים.
אבל יש נושא או תת נושא שלא כרוך כמעט בכסף, או בכסף קטן ממש. הפצת מנשר הניצולים.גם הוא מצוי אי שם בצנרת הסתומה.
מנשר הניצולים מנשר הניצולים הוקרא, בטקס שחתם את הכנס הבינלאומי על "מורשת ניצולי השואה - ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות", כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כט' בניסן תשס"ב, 11 באפריל 2002. המנשר, כפי שכבר ציינתי הוא מסמך אוניברסלי, הומניסטי מן הדרגה הראשונה ומן הראוי היה שהוא יובא לתשומת לב העולם כולו (מי שמעוניין לקרוא אותו או להפיץ אותו, ימצא אותו
באתר יד ושם, במסגרת נושא "ניצולי השואה".
בשעתו העברתי את תוכנו למשרד החוץ ומשם לא זכיתי למשוב. גם משרד החוץ הוא משרד עסוק. זה היה לפני שנה ומעלה, כאשר עצרת האו"ם הקדישה דיון לנושא השואה. הפעם,האסיפה הכללית של אונסק"ו אימצה הצעת החלטה הקובעת, כי יש לקדם מודעות לזיכרון השואה באמצעות חינוך ומאבק בכל צורות הכחשת השואה. את החלטת האסיפה יזמו 72 מדינות מכל רחבי העולם והיא התקבלה ע"י נציגי 193 המדינות החברות בה פה אחד.
ממלאת-מקום ראש הממשלה ושרת החוץ, ציפי לבני, ברכה על החלטת האסיפה הכללית של אונסק"ו והודתה למנכ"ל אונסק"ו על תרומתו לאימוץ ההחלטה: "להחלטת אונסק"ו חשיבות מדינית וערכית מהמעלה הראשונה, שכן היא מחדדת את המחוייבות המוסרית של אומות העולם להנחיל את זיכרון השואה ולהילחם במכחישיה." זוהי חובתנו ההיסטורית והמוסרית לקורבנות השואה ולניצולים, והיא משמשת כתמרור אזהרה שכל חברה צריכה לשמור כדי שתתקיים ההבטחה - לעולם לא עוד".
יו"ר הנהלת פרויקט תרומת הניצולים, משה זנבר, נשיא מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומי שהיה בין היתר נגיד בנק ישראל (לחם ונפצע בלטרון במלחמת תש"ח) ביקש ממני שאנסה ליידע את משרד החוץ בעניין מנשר הניצולים לאור החלטת אונסקו. עשיתי זאת והעברתי את תוכן המנשר. גבעת משרד החוץ, בראשותה של ציפי לבני, טרם השמיעה אות. זנבר ביקש גם מיו"ר "יד ושם" (כארגון מוכר על-ידי הממסד) שיעביר את הבקשה, והוא הבטיח לעשות זאת. אנחנו לא שמענו בינתיים כלום. שקט פותר הרבה בעיות - אם לא מפרים אותו.
אך יש גם מוסדות אחרים, שהם יעדים לא פחות חשובים מאשר אונסקו, מערכת החינוך. בשעתו (במאמר על "העדר תשומת לב בחברה הישראלית") התלוננתי שלא קבלתי מענה משרת החינוך בנושא מנשר הניצולים. בין אם התשובה השתהתה ובין אם בעקבות המאמר, קיבלתי מכתב משרת החינוך כי הנושא הועבר למר מיכאל ירון, מנהל מינהל חברה ונוער במשרד. לא שמעתי ממנו מאומה.
כתבתי מכתב למנכ"ל המשרד והפניתי לכך את תשומת לבו. המנכ"ל היוצא, מר שמואל אבואב, הודיע לי באמצעות עוזרו כי הנושא הועבר לטיפולו של מר נוח שלו, וכי הוא יתקשר איתי תוך פרק זמן. הוא לא יצר קשר ואני התקשרתי עם לשכתו לפני כעשרה ימים. אני עדיין מחכה. אולי המשרד שבת לאות הזדהות עם המורים התיכוניים.
אבל בכל ערפל חודרת מדי פעם מין קרן אור. נכדתי חזרה זה עתה מסיור עם כיתתה בפולין. בגמר הסיור, המדריכה המתנדבת, שהיא דור שלישי לניצולים, קראה מסר מדף נייר. נכדתי לא יכלה להתאפק ואמרה: "זה הרי קטע מתוך מנשר הניצולים שסבא שלי קרא בעצרת בית הספר ביום השואה". אכן, בלי הנחיות, בלי מינהלים לנוער ולחברה, בלי משרד החוץ ואונסקו, הדור הצעיר - רק תנו לו לחפש והוא ימצא. אולי צעירה זאת תהיה פעם במשרד החוץ או במזכירות הממשלה. מי יודע. אבל אז אנו לא נהיה כבר.
אם זכור לכם, הפגנות הדור הצעיר למען הניצולים ביום השואה ובימים אחרים, היו להם הדים אשר הגיעו אל הממשלה (צעקות היא כן שומעת) והיא לבסוף פתחה את החלונות וגם את דלתות הלב. אולי גם הפעם מהם תבוא העזרה. ואולי התנועה של אלוף עוזי דיין תירתם ותיתן הד בנושא התקומה. עוזי דיין, אגב, עשה זאת בעצרת הנוער ליד הכנסת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני הזכרתי זאת.
השורה התחתונה היא שכל עוד חיים שרידים של השרידים הם רוצים להעביר את המסר לכל אחת ואחד בקרבנו, אנשי העם ושועי הארץ, השרה לענייני אירועים וטקסים ואישים אחרים, ישראלים ממוצא זה או ממוצא אחר, כאלה שמזלם האיר להם וברחו מאירופה בטרם השואה וכאלה שהגיעו הרבה לפני כן. ולא פחות, ואפילו הרבה יותר, לדורות השני והשלישי של הניצולים - הבנים והנכדים שלנו. אין להם איזו חסינות מפני העשייה. גם על כך כתבתי, ואני מבקש להדגיש זאת שוב ושוב. זאת חובתם להירתם למפעל בכל דרך אפשרית, בצד זכותם - להעביר את הלפיד של התקומה לדורות הבאים, שלהם ושל המדינה כולה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
