"יבואו השכנים, כולם בהמונים, ולכולם יהיה מקום" - כתבה נעמי שמר על סוכת השלום של שלומית. נילי וינברג ובני הזוג מיכאל ואור מרסה ממש לא חיים את השיר הזה, והסוכה של בני הזוג הגיעה עד בית המשפט העליון.
וינברג היא מנהלת הבניין שבבעלות
משה וינברג ברחוב נחמני 64 בתל אביב, ובני הזוג מרסה הם דיירים מוגנים בבניין. בני הזוג, שומרי מצוות, ביקשו להקים סוכה על הגג, אך וינברג אסרה זאת ואף נעלה את הדלת לגג. וינברג הסכימה שמרסה יקימו סוכה בחצר הבניין, אך לאחר חג הסוכות תש"ע (2009) היא הודיעה שהסוכה בחצר הפריעה לשכנים והזיקה לעצים ולכן לא יורשו להקים אותה גם שם.
מרסה פנו לבית המשפט השלום בתל אביב, אשר קבע שלמרות שאין המדובר בבית משותף - רשאים כל הדיירים לעשות שימוש סביר בשטחים הציבוריים שבו. העדויות גם עלו, כי עשרות שנים לא הביעו הדיירים האחרים כל התנגדות להקמת הסוכה, וכי רק וינברג העלתה התנגדות זו כאשר ניהול הבניין הופקד בידיה. ואולם, מאחר שהגג הושכר לצד שלישי, קבע בית משפט השלום שניתן להקים את הסוכה רק בחצר ורק בגודל של 2X2 מטרים.
שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי, שם התקבלה בקשתם של מרסה שלא להגביל את גודל הסוכה ונדחה ערעורה של וינברג. זו לא השלימה עם התוצאה ופנתה לבית המשפט העליון, בנימוק שיש מקום לדיון עקרוני בפגיעה בזכות הקניין שלה. דנציגר דחה מכל וכל טיעון זה: "בכל הכבוד מדובר בסכסוך קטן ונקודתי בדבר הקמת סוכה בחצר בניין למשך ימים ספורים בשנה... בנסיבות העניין נחה דעתי כי הסכסוך מיצה את עצמו ואין שום הצדקה לדון בטענות המבקשות בשלישית, בשים לב לעקרונות של יעילות דיונית וסופיות הדיון".
גם לגופם של דברים, הוסיף דנציגר, אין מקום לערעור: "העובדה שמדובר בבניין שאינו רשום כ'בית משותף' אינה מונעת מכל הדיירים לעשות 'שימוש רגיל ונאות' בשטח החצר, בהעדר קביעה מפורשת אחרת בהסכמי השכירות עם הדיירים. נראה לי כי הדברים הינם בבחינת היגיון בריא ושכל ישר, כאשר מדובר בבניין הממוקם בטבורה של עיר, אשר מתגוררות בו משפחות רבות. זאת ועוד, מקובלת עלי גם קביעתו המשפטית של בית משפט השלום לפיה סירובן העיקש של המבקשות בנסיבות העניין להקמת הסוכה מהווה שימוש לרעה בזכות הקניין".
דנציגר מסיים בהחלטה שאינה שכיחה די הצורך: "משלא התבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות לטובת המשיבים. יחד עם זאת, בנסיבות העניין ונוכח מסקנתי כי לא הייתה, ולו בדוחק, כל הצדקה להגשת הבקשה הנוכחית, המבקשות תישאנה בהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה". את וינברג והחברה שבבעלותה ייצגה עו"ד רעות חיון.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
