ביקורת המדינה היא ההבטחה הגדולה לשמירה על הדמוקרטיה בישראל. כאשר קיים, לצערי, משבר אמון בין האזרח לבין המדינה, בשאלה אם גופי אכיפת החוק מסוגלים להביא ליותר ניקיון בשירות הציבורי, נוטה הציבור לתת אמונו במוסד הביקורת, שהוא מוסד עצמאי, בלתי תלוי לחלוטין בגופים הממשלתיים, חסר פניות, א-פוליטי לגמרי ומשקף גם בו עצמו וגם בדרכי פעולתו את נושא טוהר המידות, נושא הנמצא באופן קבוע על סדר יומה החברתי של המדינה.
לצערי הרב ליבנו נעשה גס מיום ליום בנושא המאבק בשחיתות. איש לא הזדעזע במדינה כאשר רק לפני כמה שבועות התפרסם מדד השחיתות הבינלאומי, וישראל התדרדרה בו למקום ה-33. במקום הראשון, השני והשלישי אנו מוצאים את דנמרק, ניו-זילנד ושבדיה שקיבלו 9.3 נקודות מתוך 10 נקודות, כשהסולם הוא בין ציון אפס המראה על שחיתות גבוהה, לעומת ציון 10 המשקף מדינה נקייה משחיתות. ישראל קיבלה השנה את הציון 6, אותו ציון שקיבלה גם הרפובליקה הדומיניקנית והיא יכולה להתנחם שמתחת לישראל ובסמוך אליה נמצאות איחוד האמירויות, בוט'סואנה, מלטה ופורטו ריקו. אכן מיקום מרשים.
מישהו בתוכנו, אולי בכוונה תחילה, יוצר זילות ואולי ניטיב לומר גיחוך למושג "טוהר המידות" שהוא ניגודו של המושג "שחיתות". הציבור מתחיל לגלות חוסר סבלנות למושג זה ולאחרונה אתה שומע,וליבך דואב, ביטויים בנוסח "נמאס לי לשמוע משחיתות", ו"יפי נפש" מוסיפים נדבך בהגדירם את הנאבקים בשחיתות "טהרנים" ולעיתים "מוזרים", "בעיתיים" ויש המרחיקים, אפילו, לתחום הפסיכולוגיה כמשקף את בעיותיו האישיות של הנאבק בשחיתות. המושג "המאבק בשחיתות" הופך איפוא לקלישאה חסרת משמעות, מילה ריקה, חסרת תוכן ממשי היוצרת גלי הסתייגות וגימוד בין המשתמשים בו.
מניין נובעת תופעה זו?
ראשית, מהרגשת הייאוש המפעמת בלב רבים. הנה מצויים גופים מכובדים אשר נועדו לאכוף את החוק ומתאמצים "לנקות את האורוות", אך ללא הצלחה יתרה. מגיפת המינויים המשפחתיים בחברות ציבוריות הנתונות, לכאורה, בידי כולנו, "הפרות האמונים" על-ידי אישי ציבור במוסדות השלטון, ושבירת כללי השוויון בחינת "קשרים עדיפים על כישורים", הופכת את "שיטת המכרזים" לתפקידים בשירות הציבורי "לאות מתה" ל"שיטה ריקה", כאשר היא נעקפת יום יום.
עיתונאי בכיר אחד, מתפאר לאחרונה בטורו ב'ידיעות אחרונות' ב"שכל ישר", באומרו כי "מדינת ישראל חבה הרבה מהישגיה לפרוטקציה ולחברים. הפסיקו איפוא להיות צבועים וצדקנים. רק בעולם שאין בו חיידקים ובני אדם, אין גם חברים ופרוטקציה".
שנית, ההרגשה שלא ניתן לשנות דבר. שהכל מקובע ומשוריין בשריון פלדה. למרות החובות הכבדים, נערכות כל המפלגות לקרב על ליבו של הבוחר ועל-פי הערכות יוציאו 80-100 מיליון שקל בעבור פרסום וקמפיינים בלבד, לקראת הבחירות שיתקיימו ב-10 בפברואר. זאת, כאשר לרוב המפלגות אין כיום כסף בקופה והם תקבלנה את הסכומים הראשונים ממימון הבחירות, הניתן להן על-ידי המדינה. 304 אלף שקל מקבלת כל מפלגה, לאחר פרסום תוצאת הבחירות ב"רשומות", עבור כל אחד מחברי הכנסת שנבחרו. אני יכול להבטיחכם כי משרד מבקר המדינה יגביר בבחירות הקרובות לכנסת את פיקוחו על הוצאות הבחירות והתרומות למפלגות ויקפיד עם כולם הקפדת יתר. עם זאת, אם בחברה שבה מספר העניים הולך וגדל, חברה שבעקבות המצב הכלכלי הבינלאומי והמקומי הולכת וגדלה בה האבטלה, שקיימים בה כבר פיטורי עובדים, אנו עדים להוצאות ענקיות הצפויות למטרות מסעי הבחירות - המצב מדאיג מאד. זאת במקום לצמצם, לחסוך ולנהל מערכת בחירות יעילה וחסכונית כאשר הפזרנות היא ביטוי מובהק לחברת שפע, דא עקא שבשעה זו הפזרנות היא אסון, במיוחד בחברה שהקוטביות בין עניים לבין עשירים מכרסמת במרקם החברתי שלה. העובדה שכך נוהגים בכל מערכות הבחירות בישראל, בפרט כאשר אין ממשלה שכיהנה יותר ממחצית תקופת כהונתה, ואין איש פוצה פה ומוחה על הפזרנות השולטת ברמה, עובדה זו מוסיפה לדעה שלא ניתן לשנות דבר.
שלישית, מההרגשה שהלוחמים בשחיתות הציבורית אינם אפקטיביים. תהליכי ההעמדה לדין מתעכבים, לעיתים תקופה ארוכה מדי, מאבדים את חשיבותם בחלוף העיתים ומתיישנים ואין בהם תגובה משפטית מתאימה. הפרקליטות סובלת מחוסר תקני פרקליטים כפי שמערכת השיפוט סובלת מחוסר תקני שופטים, כפי שהמשטרה סובלת מחוסר כוח אדם מספיק. גם התגובה העונשית ראויה לרביזיה, או למצער לשיקול מחדש. אין בוודאי חולק ש"הסדרי הטיעון" הם צעדים מחויבים בעומסים הכבדים בהם נתונות מערכות המשפט והתביעה כיום, אך מאידך יש בענישה קלה - עידוד הפשיעה או לפחות הרגשה שהעבריין משלם מחיר קל (ולעיתים כדאי בעייני העבריין) על עבירה חמורה המחייבת ענישה מתריעה.
איך יבואו הדברים על תיקונם ולפחות תיקונם החלקי?
הציבור חייב להתעורר מהתרדמה החלקית שנפלה עליו, או שהפילו עליו. דעת הקהל היא הערובה הראויה לתיקונם של דברים. אם הציבור ייפנה אל נבחרי העם, נציגיו במוסדות הלגיטימיים של המדינה, ולמועמדי הבחירות לכנסת הקרובה ויתבע עלבונו של המושג 'מאבק בשחיתות', שנתרוקן מתוכנו. אם הציבור ואמצעי התקשורת יעמדו לימינם של גופי אכיפת החוק כחומה בצורה וייתנו לגופים אילו גיבוי ציבורי ותמיכה מלאים; אם הציבור יוקיע את התופעות של בזבזנות ואי הקפדה על הקופה הציבורית; אם הציבור יבין שבסיס השחיתות הציבורית נעוץ בחלקו הנכבד, במערכת של "הון-שלטון" - או אז ניתן יהיה להציל, מבעוד מועד, את החברה הישראלית מהתדרדרות מסוכנת ונוכל למנוע, כולנו יחד, את ה"מקום הרע באמצע" שיקבלנו במדד השחיתות הבינלאומי. רק כאשר החברה תדון את עובדי הציבור באמות מידה של טוהר המידות ואתיקה, נוכל להביא לישראל טובה יותר, נקייה, טהורה וערכית יותר.
בסיכום לצד האופרטיבי:
ענישה מרתיעה מחויבת כיום, יותר מתמיד, בעבירות ה"צווארון הלבן". ענישה מרתיעה מחייבת כיום במיוחד בעבירות שעניינן "הפרות אמונים" של עובדי ציבור בכירים ככל שיהיו. הפנייה בנושאי טוהר המידות והפגיעה בהם, צריכה להיות מופנית אל עבר אילו הנמצאים בראש הפירמידה או קרובים לשם. לא הש"ג אשם ולא איתו יש למצות את הדין. יש למצות עם אלו שמובילים את העם, עם אלו שבמעשיהם משמשים דוגמא שלילית לעם כולו.
התופעה של מינויים פוליטיים בנוסח "חבר מביא חבר" ובעיקר ה"סיוע לחבר" באמצעיים השלטוניים הקיימים בידך, תוך ביטול כללי השוויון בחברה, הורסים את המרקם החברתי בארצנו. אינני מתייחס כאן לעבירות הפליליות המובהקות כמו שוחד ומרמה אלא אל אלו הנמצאות בתחום האפור. עבירות הכרוכות בהתנהגות הפוגעת בטוהר המידות של עובדי הציבור ונבחריו. ניגוד העניינים, במיוחד בתקופה זו הוא נגע משמעותי בשחיתות הציבורית ומשחית את המינהל הציבורי. הוא פוגע באמון הציבור בעובדי הציבור.
הפרקליטות והמשטרה צריכות לעשות כל מאמץ בעבירות של טוהר המידות, לסיים חקירתן בצורה המהירה ביותר ולא להמתין תקופה ארוכה מדי המתישה את הציבור ונותנת לעיתים זירה לנאשמים או לחשודים לנסות ליצור ספק בליבו של הציבור לגבי עומק ביסוס האשמות או החשדות המיוחסים להם, גם אם ספק זה הוא ערטילאי ולעיתים אינו סביר. על בתי המשפט לתת עדיפות בשמיעת תיקים הנוגעים לעבירות של שחיתות ציבורית אם בתהליכי קביעת מועדי המשפטים ואם בתהליכי הכרעת הדין והענישה.
נוכל לעשות זאת כולנו יחד ומוטב שעה אחת קודם. ביקורת המדינה הייתה ותהייה נדבך חשוב ומרכזי בעשייה זו.
