אחרי שעורכי ידיעות אחרונות והעיתונאים רונן ברגמן וגיל מלצר הונו את הציבור ב-8 באוגוסט השנה בעניין הפרסום הראשוני [ראו קישור, "הסנסציה של רונן ברגמן"], כביכול, של הדברים שנאמרו ברשתות הקשר של חזית הדרום ובחמ"ל החזית במלחמת יום הכיפורים, ואחרי שהם הוכיחו כי אחרי שלושים שנה אין הם מבינים מה התחולל שם, הם המשיכו ב"חשיפותיהם" ב-15 באוגוסט. כותרת הכתבה הפעם היתה: "אריק", התחנן גורודיש בקשר, "אל תפעיל את הכוחות". בכתבה עצמה הם ניסו להוכיח שראש ממשלת ישראל היום הוא שקרן מועד, ומפר פקודות סדרתי שראוי היה להדיחו כפי שביקש הרמטכ"ל דוד אלעזר.
בכך קיבלו חכמי ידיעות אחרונות את גרסתו של תעמלן הפלמ"ח, אלוף משנה בדימוס דר' מאיר פעיל, שהראיון איתו על נושא זה עם עמית דובקין התפרסם בצומת השרון ב-1 במאי 1992.
פעיל אמר, כי שרון "אחראי יותר מכל למחדלי מלחמת יום הכיפורים... ב-9 באוקטובר, כשקיבל מדדו פקודה לא לתקוף את המצרים ובכל זאת תקף אותם במחיר כבד של הרוגים, זו שערורייה בכל צבא הגון היו מעמידים איש כזה לדין וצבאות מסוימים היו אפילו מוציאים אותו להורג". מסתבר שלא רק רונן ברגמן אלא גם אביו הרוחני, מאיר פעיל, אינו מכיר את אירועי ה-9 באוקטובר. הטיעונים של פעיל וברגמן הם פוליטיים, אידיאולוגיים ומניפולטיביים, ובעיקר בלתי הוגנים כלפי המפקד הבכיר היחיד שתפקד כהלכה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.
בספרי "קריסה ולקחה" עסקתי בהרחבה באירועי 9 באוקטובר. להלן הקטנים מתוך הספר. ישווה אותם הקורא עם מה שהתפרסם לפני שבועיים בידיעות אחרונות, וישפוט האם היתה כאן הונאה, והאם רונן ברגמן ועורכיו הבינו את הנושא שבגינו הם חוללו סערה במדינת ישראל.
ההישג הישראלי הראשון בחזית הדרום
מיום ג', ה-9 באוקטובר, עסק אריאל שרון ב"פיתוח המצב", בגזרה המרכזית של החזית, לקראת צליחה למחרת. אלא שניצב מולו מכשול בלתי-עביר: הרמטכ"ל דוד אלעזר, ועימו כל הפיקוד העליון של ישראל, שנטשו את אסטרטגיית ההכרעה הצבאית מכיוון שלא ידעו מה התרחש בקו הדם ב-8 באוקטובר, ולא הבינו מדוע לא הוכרעו המצרים. זה היה הנזק המיידי לאנטי-אינטלקטואליזם של כל ראשי מערכת הביטחון. לא קם איש, סגן הרמטכ"ל ישראל טל למשל, והסביר לחבורת הנכשלים מה התרחש באמת בקו הלחימה. לא היה בהם איש אחד לרפואה שהיה מסוגל לזה, לא היה צדיק אחד בסדום.
לזה נוספו העדר תקשורת אינטליגנטית בין שרון ובין דוד אלעזר וסגנון של פיקוד ההדוק של הרמטכ"ל מתל אביב, בתוספת הלחצים הנפשיים שבהם היה אלעזר נתון, אחרי הכישלון ביום הקודם, ובעקבות הביקורת שספג וכאבי השיניים שלו. בגלל מצבו המעורער, נראתה בעיניו כל פעילות של שרון כהפרת פקודה חמורה, ועילה להדחת שרון. אחת ממטרות המלחמה הסמויות של אלעזר היתה להוכיח לעצמו ולאחרים, שכאשר גרם לפרישתו של שרון מצה"ל חודשים אחדים לפני-כן, וכאשר ניסה למנוע משרון פיקוד על אוגדה במסגרת תפקידו במילואים, הוא שצדק, ולא אלה שהזהירוהו שלא לוותר על כישוריו של שרון.
כשחזר לאחר חצות בלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר מנום-חשיבה, אחרי הישיבה עם דיין, אלעזר, גונן, אדן ומנדלר, החליט שרון לחלץ את אנשי מעוז "פררקן" שבגזרתו. ולתפוס מחדש את הגבעות "חמוטל" ו"מכשיר", שנתפסו ביום הקודם על-ידי יחידות של הארמיה המצרית השנייה. לאחר שגונן הורה לו לרדת עם אוגדתו דרומה במהלך השערורייתי של ה-8 באוקטובר. השליטה גבעות אלה היתה חיונית בעיניו לביצוע הצליחה. בחפ"ק שלו בטסה פקד שרון על אלוף-משנה חיים ארז לתקוף עם חטיבתך את "חמוטל", על אלוף-משנה טוביה רביב לתקוף את "מכשיר", ועל אלוף-משנה אמנון רשף לחלץ את אנשי "פורקן". הפעולה התחילה בשש בבוקר, ובשני יעדי התקיפה התנהלו קרבות קשים ולשני הצדדים היו הרבה נפגעים. שלושים אנשי מאנשי "פורקן" נסוגו ברגל, נפגשו עם פקודיו של רשף, וחולצו. גם בתהליך החילוץ היו נפגעים.
בשעה 09:30 תקפה חטיבת הטנקים 14 המצרית את חטיבתו של רביב מדרום, והגיעה לגבעת "חמדיה", החולשת מצפון על הצומת החיוני לקידום כוחות לתעלה ולביצוע צליחה: "עכביש"-"כספי"-"פוטון". גדוד טנקים ישראלי ירד למדרון אחורי והסתתר שם. על המצרים הונחתה אש ארטילרית מדויקת. שעצרה את הנגמ"שים עם החי"ר. כשהתקרבו הטנקים המצריים ל"חמדיה" עלה הגדוד הישראלי לעמדות אש והשמיד שלושים וחמישה טנקים מצריים. זה היה ההישג הישראלי הראשון בקרב, במלחמת יום הכיפורים, בחזית הדרום.
בשעה 10:55 שוחחו אדן וגונן במכשיר הקשר. אדן שאל: "מה המצב אצל אריק?" גונן השיב: "אצל אריק טוב מארד, הוא תוקפני. הוא נתן הוראה ליחידות לעצור והם עומדים ודופקים טנקים. אצל אלברט קצת עברו אותו והוא מדלג אחורה. מזה אני לא מרוצה". אדן פלט: "אצלי אין היום הרבה פרנסה". מן השיחה הזאת עם אדן, ניתן להקיש שגונן היה מרוצה ממהלכיו של שרון. מאז פרוץ המלחמה ועד אז כל מפקדי-המשנה שלו אכזבוהו.
שרון ביקש לנצל את ההצלחה ולהשמיד את חטיבה 14 המצרית, ולנסות לנצל את המומנטום ולמוטט עוצבות מצריות נוספות. ניצול הצלחה הוא עיקרון יסוד' בכל צבא, בייחוד בצבא כצה"ל, שהשליך את יהבו עד אז לפחות על התקפה. כשאדן שוחח עם גונן, שוחח שרון במכשיר הקשר עם סגנו של גורודיש תת-אלוף אורי בן-ארי, וביקש ממנו להעביר תחת פיקודו את חטיבתו של אריה קרן מאוגדתו של אדן, שהיתה ממוקמת סמוך לאגף הצפוני של אוגדת שרון. "הם לא עושים כלום", אמר שרון. "יש כאן אפשרות של ריכוז הכוח כדי שאוכל לעלות על 'אמיר' (החווה הסינית) ו'מיסורי' (מצפון לחווה הסינית) ולדפוק את כל מה שיש שם. אני לא מציע לעשות זאת עכשיו, אלא אחרי שנדפוק את הטנקים התוקפים שלהם ואחרי שחיל האוויר ייכנס בהם באופן מאסיבי".
בן-ארי: "הכוונה שלנו עכשיו היא לא לתקוף אלא לשחוק אותם... תצלוף בהם ותגמור בודדים לא בהתקפה. אני לא בעד זה עכשיו".
שרון: "זה בסדר מה שאתם אומרים. כאן נוצר ריכוז גדול של כוח מצרי. נשחק אותם כמה שעות, אבל לקראת אחרי הצהריים יש לנו אפשרות להיכנס בהם מדרום, לחסל את כל מה שיש פה ולהגיע אל קו המים עכשיו".
בן-ארי: "'אמיר' יותר חשוב מ'מיסורי. כי כל העסק שלהם ניזון דרך 'אמיר'".
שרון: "אני רוצה שכבר תחשוב על זה, מפני שאין עכשיו על ברן שום לחץ. את אמנון רשף אני מעביר דרומה ועם שתי חטיבות אעלה על 'אמיר' ו'מצמד' ואגמור שם את הכול".
בן-ארי: "טוב, אני בעד זה. אחרי הצהריים נכין את זה. וחשוב לדעתי לנתק בין 'אמיר' ל'מצמד'. כל המערך הזה שם, אין להם מאיפה לקבל מזון".
שרון: "כן, נפלא. ופה אנחנו גם מגיעים למים יפה. זה יהיה לנו גם במקום מה שהצעתי אתמול בלילה".
בן-ארי: "יפה, אז נתכונן לזה ונחזור לדבר על זה ב-12:00".
ב-11:15 התקשר גונן לשרון: "אריק, מה שלומך?"
שרון: "מצוין, הכל בסדר?"
גונן: "ברן פנוי. אני נותן לך להתארגן קצת. הוא עכשיו יהיה עתודה. אתה במלוא אונך. אני אצטרך אותך לעוד איזה משימה. יש לך כוחות וחשק?"
שרק: "חשק, תמיד, אתה לא יודע? מה הבעיה?"
גונן: "תגיד לי מה קרה?"
שרון: "התקפת הטנקים המצרים התחילה. הראשונים הגיעו לטווח שמונים מטר ודפקו אותם. יש שם כשישה בוערים. ההתקפה נעצרה. פגעו להם בשטח וחיל האוויר נכנס. יש שם עבודה יפה של ארטילריה. אמנון חילץ את אנשי 'פורקן'."
גונן: "כל הכבוד"
שרון: "יש כאן היום ריכוז גדול של המצרים. טוביה לא יזוז מהעמדות שלו. ארז נמצא בציר טליסמן (מצפת לחרדה הסינית) וזה לכל מקרה שמישהו ינסה לפרוץ לכיוון ההוא. את אמנון הורדתי ליוקון' כדי שנוכל להשתמש בו להתקפות אגפיות לעזרת טוביה אם יהיה צורך. קרן עומד עם הרבה כלים) אנחנו יורים הרבה ארטילריה באזור 'מיסורי' וחיל האוויר ירד שם בדופן רציני".
גונן: "אני קונה את הרעיון" [הבנת את זה, רונן ברגמן?!, א.מ.]
שרון: "אני רוצה את אריה קרן".
מנן: "קונה את הרעיון. והרעיון של 'מצמד' נראה לי. נדבר עליו מאוחר יותר".
ב-13:02 הודיע שרון לבן-ארי כי המצרים נסוגים מ"טלוויזיה" ומ"מיסורי" לכיורן "אמיר".
שיחות הקשר לעיל התפרסמו בספרי "קריסה ולקחה" לפני 10 שנים. ישפוט הקורא האם רונן ברגמן חשף בידיעות אחרונות חומר חדש, או התיימר להיות מחדש, ובעצם חזר על דברים שנכתבו לפניו ובכך פגע באתיקה העיתונאית.
בקד"מ רמטכ"ל בתל-אביב, שהתחיל בשעה 12:20 נתן אלעזר הנחיה שלא לתקוף את המצרים באזור תעלת סואץ, משום שחשש כי גורלה של תקיפה כזאת יהיה כגורל התקפת אוגדתו של אדן ביום הקודם, ואולי חשש ערד יותר כי שרון יצליח ואז יהיה עליו להסביר מדוע שלח את אדן למהלך ההכרעה ביום הקודם.
למרות זאת נדונה באותה פגישה ההתקפה בצפון תעלת סואץ, וכיבוש פורט פואד ופורט סעיד בכוח צנחנים וחרמ"ש (בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר), בפיקודו של הקצר מנו שקד. לצורך זה הוטס לבלוזה גדוד צנחנים במילואים בפיקודו של יוסי יפה מחטיבות של דני מט, ב-9 באוקטובר. לשרון לא היה מושג על הדיונים בקרייה בתל-אביב ועל ההנחיות של אלעזר. בשום מלחמה ממלחמות ישראל וגם במלחמת יום הכיפורים, לא היתה לרמטכ"לים שליטה על הכוחות בקו הדם. בזמן אמיתי.
ההנחיה הדבילית של דדו
בשעה 14:00 כאשר דדו עשה לעצמו לובי בוועדת החוץ והביטחון תקפה חטיבתו של טוביה רביב מערבה ונתקלה בהתנגדות חזקה. שרון תיגבר אותה בחטיבתו של אמנון רשף והורה למח"ט להתקדם מערבה כל עוד אין התנגדות רצינית של האויב. החטיבה התקדמה בציר "עכביש" וגדוד הסיור האוגדתי בפיקודו של יואב ברום הגיע בלילה עד "לקקן" על הגדה הצפון-מזרחית של האגם המר הגדול ומשם התקדם עד לצומת לקסיקון-נחלה לא הרחק ממצמד.
יצחק אגם, אחד הלוחמים, סיפר: "התקדמנו על הדיונות עד שהגענו בלי קושי רב לאגם המר הגדול. על הדרך הזו הובלנו שבוע אחרי כן את הכוחות שהקימו את ראשי הגשר וצלחנו למערב התעלה" (מבוא אצל זאב שיף) אלוף-משנה בדימוס דני וולף (אז סגן אלוף) שפיקד על כוחות מיוחד של אנשי מילואים מסיירת "שקד" סיפר, כי אחרי הצהריים הוא נסע בג'יפ שלו מערבה, בעקבות גדודו של ברום. בשלב מסוים הוא איבד קשר עין עם הגדוד אך המשיך לנסוע. אז התברר לו שהוא נוסע יחידי בעקבות מצרים נמלטים הוא דיווח על כך לשרון".
לימים אמר וולף: "ב-9 באוקטובר המצרים נשברו. אם גורודיש השמוק הזה לא היה עוצר את האוגדה שלנו עם ההנחיה הדבילית של דדו לא לתקוף, יכול להיות שאנו היינו מתייצבים על קו התעלה לכל אורך גיזרת-האוגדה" (סדרת ראיונות של המחבר עם דני וולף).
בשעה 18:30 דיווח שרון לגונן שכוחותיו הגיעו ללקקן: "עוד צעד ואני בתעלה. הגשר בטווח ראיה. זה מה שהתכוננו לתכנן היום. צריך עוד טנקים שיתאמנו לגרור את גשר-הגלילים. יש ללכת מדרום לצפון וללחוץ אותם".
גונן: "בסדר אריק נבדוק את העניין".
ואז אירע אחד הדברים המדהימים במלחמה. דוד אלעזר, שרוב היום בילה בהתנצלויות על כישלונו האישי ביום הקודם, בניסיונות לשקם את כבודו באולמי הישיבות בתל אביב, בדיבורים חסרי בסיס על תוכניות צה"ל ובתככים על החלפת גונן בחזית הדרום ישן את שנתו בין שלוש לשש אחרי הצהריים. באותו זמן היה סגנו ישראל טל בפיקוד הדרום. כשהתעורר הרמטכ"ל וחזר ל'בור', נודע לו שיואב ברום ופקודיו הגיעו לאגם המר והם מתקדמים לתעלת-סואץ ומועלית הצעה לצלוח אל הגדה המערבית. במקום לשמוח על ההישג, הדם עלה לו לראש, כאבי השניים שלו הכבידו, ואולי הוא לא הבין גם בדיוק מה שנאמר לו פרט לעובדה שמדובר ביוזמה מוצלחת של שרון שהפריכה את כל מה שהוא אלעזר אמר בישיבת הממשלה בבוקר בקד"מ בצהריים ובוועדת החוץ והביטחון אחרי הצהריים.
הוא לא טרח להתקשר לשרון ולקבל ממנו את מלוא הפרטים, אלא, כדברי חנוך ברטוב, "הנוכחים צופים באחד מאותם רגעים אשר בהם-בלשונו של טליק - מתחיל לרתוח 'הדם המונטנגרי' של דדו.
לתדהמתו שומע דדו, כי בניגוד להנחיותיו המפורשות היו באותו יום מהלכים התקפיים של אוגדת שרון. "תוציא אותו החוצה!" מתפרץ דדו, "תוציא אותו! עכשיו מדבר אתו גונן הוא חוזר ופוקד וחמתו בוערת בו אני אומר לך שלא צולח! לא צולח!
"גנדי ביידיש מען רעדט און מען רדא און מען שושקעט זיך אנחנו (אנחנו אומרים את שלנו והם עושים את שלהם)".
So What
אלעזר דרש לזמן מיד לבור את דיין, שנמצא באותה שעה אצל ראש הממשלה גולדה מאיר. ראש אמ"ן, אלי זעירא, שהבין כי הרמטכ"ל נמצא על הבנקט משתולל בלא עילה וחושף את חולשותיו ברבים ניסה להרגיעו, ואמר לו כי זה היום הראשון שאנחנו יכולים להיות רגועים. אלעזר היה נעול על זעמו, השיב לזעירא, אולי, ואני רוצה להגיד לך - זה היום הראשון שאני מודאג והוא שב וצווח על גונן, "תוציא אותו החוצה אני לא הולך לצלוח!"
ב-19:25 הגיע דיין ל'בור'. אלעזר ביקש מכל הנוכחים לצאת, ואז הוא אמר לדיין: "אני מרגיש לא טוב עכשיו. אנחנו אתמול סיכמנו כשהיינו בדרום איך הכוחות צריכים להיות ערוכים. מה אני אמרתי לאריק, שיהיה מאחור בהתארגנות ואולי יצלח את תעלת וסאץ בין יום ד' ליום ה' אמרתי ככה?!"
דיין: "כן!"
אלעזר: "מה שאירע בפועל, אריק, בניגוד לפקודה, יצא קדימה ובכוונתו לכבוש את החווה הסינית לגרור את גשר הגלילים להציבו על התעלה ולצלוח".
דיין: "מתי הוא רוצה לעשות את זה?"
אלעזר: "הלילה וגם לעבור לצד השני. ומה אחר-כך אני כבר לא מדבר על הפקודה אבל אני עוד בשאלת ההיגיון שלו".
דיין: "So What".
אלעזר סיפר שתוכניתו של שרון לצלוח עם אוגדתו את התעלה להתקדם בגדה המערבית להשתלט על סוללות טילי קרקע-אוויר באזור, כדי שבהמשך יהיה אפשר לקבל סיוע רציני מחיל האוויר. "אבל מכיוון שיש אפשרות שהצבא המצרי לא ייסוג", הסביר אלעזר, "ייתכן שראש-הגשר יישאר תקוע בין שתי הדיוויזיות המצריות. הן יתחילו לכרסם בו ולהתיש אותו ואז יהיה צריך להעביר את אוגדת ברן לעזרתו. ואם ברן יעזוב את מקומו אז הם יצאו לי מקנטרה וילכו לארץ-ישראל! (מן הטיעון הזה ברור שאלעזר היה היסטרי לחלוטין ולא הבין את המציאות הצבאית, א. מ.) אני נכנס להרפתקה להימור שאני לא יכול לעשות אותו. זה רעיון מטורף!"
דיין שאל מה דעתו של גונן. אלעזר השיב:
"שאלתי את גורודיש והוא מספר שאלתי את אריק כמה שאלות אז הוא ענה לי. אז לא האמנתי לו. האזנתי לרשת שלו ראיתי שהוא משקר לי שזה בדיוק ההיפך (מן השיחות בין שרון לגונן וסגנו ברור שגונן או אלעזר שיקרו, ברגמן ופעיל קנו בחדווה את השקרים, א.מ.) זה מוציא מן הדעת".
דיין אמר שאין בזה משום חידוש ששרון משקר (כאילו שדיין ואלעזר לא שיקרו, א.מ). הבעיה כולה נובעת מהלך מחשבתו ושאיפותיו של שרון החושב איך הוא יצא מהעניין הזה כאילו (שדיין לא חושב כך, א.מ.) יש לו בעיה אישית ששמה אריאל שרון (לדיין יש בעיה אישית ששמה משה דיין ולאלעזר יש בעיה אישית ששמה דוד אלעזר, א. מ.) שלא יצא שהוא יושב במוצבים כמו מפקדים אחרים. מה שאני אומר זה לא אומר שהוא לא תורם שום דבר לעניין" (שהרי דיין העריץ אל שרון עוד מימי הפשיטות של גדוד 890 בשנות החמישים, א. מ.).
אלעזר: "אבל זה גובל בטירוף!"
דיין בצחוק: "זה בכל אופן ודאי שלא גובל במשמעת ובסדר... מתי אריק רוצה לתקוף את החווה הסינית?"
אלעזר: "אני לא יודע (שהרי הוא לא שלט במלחמה ולא הבין את מהלכיה, א. מ.) "הוא משגע אותי. אמרתי לגונן: תוציא אותו החוצה ותארגן אותו כאוגדה. אני שלחתי את טליק (סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל), לשם היום אחר-הצהריים להישאר איתם כל היום".
דיין: "מה אתה עושה עם אריק?"
אלעזר: "אמרו לו לצאת אז הוא יצא, זו הסיבה שבשלב זה רציתי לשוחח איתך שום דבר במלחמה הזאת לא הרגיז אותי כמו זה. אני פוחד ששמוליק גונן נגרר לקרבות. אני אתמול... ואתה שמעת אותי... אפילו הגזמתי ואמרתי לנתק מגע. אפשר לצלוף לדפוק אבל לא להיכנס לקרבות ואני לא מצליח לבלום את גונן. או שאני לא קורא מפה את המציאות (אכן הוא לא קרא, א. מ.) או שהמציאות גוררת אותו. היום היו המון קרבות" (מתוך ספרו שלאריה בראון "משה דיין במלחמת יום הכיפורים". בראון היה שלישו ומזכירו של דיין).
משה דיין: אינני מכיר מפקד שדה טוב מאריק.
בספרו "אבני דרך" לא הזכיר דיין את התקרית הזאת, אבל סיפר כי באותו יום אחרי הצהריים הוא נכנס לבור של חיל האוויר: "האמנתי שאריק - במקודם או במאוחר - יעבור את התעלה מערבה. רציתי לברר אם יוכל חיל האוויר לספק לו דלק ותחמושת במסוקים עד שייפתח ציר לתנועת רכב לוגיסטי. התשובה היתה חיובית".
השטיפה ששטף אלעזר את גונן נשאה פרי, ובשעה 19:00 התקשר בן-ארי לשרון ואמר: "אני נגד צליחה ונגד להישאר במקום כי בתמונה הכוללת אני צריך אותך בשביל לבלום"?
שרון "אני דופק את כולם!"
בן-ארי: אין גשר אלא ב'מפרקת' מול ברן"
שרון: "אני במצב כמו אתמול בבוקר. ומחר פשוט עובר בשעות הבוקר (את התעלה). בחווה הסינית יש כוחות. ברגע שעוברים כל המצב השתנה. אני מקרב את הדבר (גשר הגלילים) ב'יוקון' ואנחנו עוברים. בגלל שלברן אין מה לחסום ניכנס מאחור ובזה הפרשה נגמרה. לפי דעתי זה טוב. הראש שלי נמצא ב'נחלה-לקסיקון'. אנו יורדים על 'אמיר' ועל הגשר. אנו יושבים כשני קילומטרים מעל ל'טלוויזיה', מאחר שגמרו את המתקן (גשר הגלילים) ב'יוקון' - אפשר!"
בן-ארי יש לך שעתיים לעלות על מצמד ולפנות?"
כעבור תשע דקות, שבהם שוחח בטלפון עם אלעזר היוצא מכליו, ושיקר לרמטכ"ל ששרון משקר, כדי להציל את עורו שלו, התקשר גונן לשרון ופקד עליו: "אני מבקש לעזוב את המקום. לא הולכים לצלוח. להתארגן לעתודה פיקודית כמו בבוקר. לעזוב עם החטיבה של רשף אחורה. להתחזק. את חטיבת טוביה להעביר לאחור לטסה". את דבריו חיזק גונן בטיעון שסגן הרמטכ"ל ישראל טל מסכים למהלך הזה. על השטיפה שקיבל מהרמטכ"ל לא סיפר גונן לשרון. מפקד האוגדה סבר כי גונן השתגע, והיה סמוך ובטוח כי אם יצליח לשוחח בטלפון עם אחד ממפקדיו של גונן הוא יעביר את רוע הגזירה".
שרון כתב בספרו האוטוביוגרפי (שיצא לאור רק באנגלית בשנות ה-80'), שהוא התקשר בטלפון למטה הכללי וביקש לשוחח עם ישראל טל, האדם היחיד שם שהיה מסוגל להבין, לדבריו מה הולך לקרות. הוא הצליח לדבר רק עם קצין המטה דב שיאון שהיה עוזר של טל. שרון מסר לשיאון לדבריו שהוא היכה את המצרים, חדר לתוך מערכיהם, נמצא סמוך לתעלה ואינו מבין מדוע עליו לסגת מן המאחזים שתפס. "לו היה לנו הישג כזה אתמול היינו קופצים משמחה. למה עכשיו לא! לאיזה צורך עלי לסגת? המצרים יתפסו את השטחים שוב ויתחפרו בהם. נצטרך לשוב ולסלק אותם כשהם בתנאים קשים יותר. ספר את זה לטליק ולאחרים במטכ"ל ספר לטליק שביקשתי לשוחח איתו. תאמר לו שאני דורש לדבר איתו הרגשתי את עצמי כקול קורא במדבר. האוגדה נסוגה והמצרים תפסו מיד את השטחים שפינינו".
דב שיאון אישר באזני בראיון את הדברים.
בזמן ששרון ניסה לשווא לשוחח עם מישהו במטה הכללי, בילו שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל אלעזר, מקורבו רחבעם זאבי (גנדי), מפקד חיל האוויר בני פלד ובעלי דרגות בכירות אחרים בשיחות בטלות במוצב הפיקוד העליון על שרון ועל אופיו. פלד סיפר כי בנו הטייס הופל ליד התעלה ונאסף על-ידי כוחות חילוץ ישראלים. אלעזר נרעש. דיין שאל את פלד: "ואתה תשים אותו עוד פעם על מטוס?" פלד: "בטח אשים אותו". גולדה מאיר הודיעה לאלעזר כי מינויו של בר-לב בדרום אושר. אלעזר שוחח עם בר-לב בטלפון והתבדח עם הנאספים על האפשרות ששרון יודח וגונן יקבל פיקוד על אוגדתו. דוגמה לשיחות הבטלות הם דברי אלעזר שיש לצמצם את פעילותו של חיל האוויר בחזית תעלת סואץ שהרי הרסו להם שבעה גשרים והכול שמחו, הרהר אלעזר בקול ולמחרת פעלו כולם מחדש.
הרסו להם כל גשר פעמיים ובשעה זו מתווחים על התעלה אחד-עשר גשרים. מטילים פצצה של טונה ונהרס אחד מפרקיו של גשר. כעבור שעה מביאים פרק חדש - והגשר שב ועומד".
תוך כדי השיחות האלה הגיע חיים בר-לב לבוש מדים ואלעזר אמר מה שמעניין במלחמה זו הוא שבני פלד מפקד על מוטי הוד גורודיש על אריק ואני על חיים (מקור: "דדו", חנוך ברטוב).
בראיון למחבר אמר גונן: "אריק תקף אחרי הצהריים בלי אישור. טסתי אליו, התברר שהוא רצה לכבוש את 'מכשיר' ואת 'טלוויזיה'. אמרתי לו: אריק תפסיק כי זה בניגוד לפקודות ודיווחת לי שאתה לא תוקף. אבל ברשת הקשר שמעתי את המח"טים שלך תוקפים. וגם כי לא תצליח ותאבד עוד טנקים. אבל הוא המשיך לתקוף, איבד טנקים ולא כבש אף אחד משני היעדים האלה. אז ביקשתי להדיח אותו".
גרסה זו של גונן, אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שהוא אמר באותו יום בשיחות ברשת הקשר עם שרון. דומה שהוא הפיץ את הסיפור הזה אחרי המלחמה כדי לתרץ את כישלונו במלחמה בחוסר משמעת של הכפופים לו.
בתל אביב הוחלט סופית לשלוח את שר המסחר והתעשייה חיים בר-לב לדרום כמפקד-על בלי לשנות את מעמדו של גונן. בשיחה במטה הכללי הציע אחד האלופים שבר-לב יקבל את הפיקוד על חזית הדרום שרון יודח, וגונן יקבל את הפיקוד על אוגדתו. תגובתו של אלעזר: "גונן יהיה מאושר".
גם אלעזר היה אולי מאושר, אבל אלופי המחדל לא העזו להתנפל על שרון בגלוי. הם ידעו כי בחזית אין לו חלופה וכי שר הביטחון לא יניח להם לבצע את זממם. עיקר עיסוקם של אלעזר וטל באותו לילה היה לשכנע את גונן לקבל את הדין אחרת יאלצו להדיחו. הם לא היו מעוניינים בכך מחשש מה יאמר עם ישראל על הדחת גונן והדברים לא יעצרו באלוף הפיקוד אלא יעלו למעלה.
גונן קיבל את הדין. העיסוק הזה של הרמטכ"ל וסגנו ורוב חברי הפיקוד העליון האחרים ביום הרביעי של המלחמה בבעייתו האישית של גונן הוא הוספת חטא על פשע. לא רק הפקידו את פיקוד הדרום בידי קצין כושל שהזיק לעם ישראל אלא השחיתו זמן-מנהיגים יקר כדי לפתור את בעייתו האישית כאילו זאת היתה הבעיה העיקרית של מדינת ישראל ביום המלחמה הרביעי.
בשעה 23:00 הודיע בן-ארי לשרון במכשיר הקשר, כי ביום שלמחרת תהיה אוגדתו עתודה פיקודית לבלום ולהרוויח זמן במינימום אבידות בכוח אדם.
לגונן היתה משימה: להסביר את הסגתה של אוגדת שרון מזרחה. אדן היה מאושר מכל מכה שחטף שרון, אך מנדלר היה קרוב בהשקפותיו לשרון וכמוהו דרש לתקוף ולצלוח מהר ככל האפשר. ב-23:40 הסביר גונן למנדלר: "אריק עשה קרב, לקח את 'טלוויזיה' ו'חמדיה'. האויב ב'מיסורי' ובחווה הסינית. אריק רוצה לצלוח. אם הוא יצלח הוא יאבד טנקים. בכניסה יבלמו אותו. לצאת הוא לא יוכל".
בשלב הזה כשאלעזר, גונן וכמה אלופים במטה הכללי ביקשו להדיח את שרון בתמיכה מובטחת של ראש הממשלה ורוב השרים, רק שר הביטחון משה דיין הגן עליו, ודיין היה שקול כנגד כל האחרים גם יחד. בספרו כתב דיין: "את אריק שרון אני מכיר יותר מעשרים שנה. בפעולות צבאיות צעדנו דרך ארוכה יחדיו... בן-גוריון היה סלחני מאוד כלפיו. את כל הטענות והן לא היו מעטות שהשמעתי נגד אריק בהיותי רמטכ"ל היה פוטר בכן, אבל לבן-גוריון היה יחס מיוחד לשלושה קצינים בצה"ל, לחיים לסקוב לאסף שמחוני ולאריק. הוא לא סתם אהב אותם, אלא ממש התמוגג... אינני מכיר מפקד שדה טוב מאריק"!
כבר בסוף 1973 פרסם הביוגרף המגויס של דוד אלעזר, חנוך ברטוב, רשימה על המלחמה בקובץ שיצא לאור על-ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות הכללית. ברשימה הוא תיאר כך את תפקוד אוגדת שרון ב-9 באוקטובר: "רגע קשה חל ביום רביעי... אומר לי אחד המשקיפים. המאבק עם הכוח המצרי היה על צירי-התנועה המעטים שיאפשרו לכוחות שלנו להתחבר אל כוח-המשימה שממערב לתעלה. בשעה זו יצאו כוחות מעוצבת הפלדה לטפל בניסיונם של המצרים לתפוס צמתים חיוניים על הצירים האלה. מאותה שעה החל הגלגל להתהפך.
יחידות חי"ר שלנו, שעל גבורתם ועל חלקם הרב במערכה המיוחדת הזאת עוד יסופר מילאו גם כאן תפקיד חשוב. הם התגברו על הרגליים המצריים שהאויב מטיל במספרים גדולים ואינו מתחשב באבידות הנוראות הנגרמות להם. הם נעזרו בשני כוחות שריון שלנו במלאכה זו וסכנה זו סולקה. תוך כדי כך נמשכת הפעולה למתיחת הגשר מערבה. תוך כך האיצו המצרים כוחות שריון מאזור הג'ידי שמדרום לאזור זה בשביל לסייע לכוחות המצריים שבאזור הצליחה. הפעולות שנקטו כוחותינו תכליתן היתה-לא להניח לאויב למלא את המשימה הזו.
"שוחחתי עם מפקד הכוח שחסם את דרכי הנסיגה של אותה תגבורת שריון מצרית. עד שכוחות אחרים שלנו היכו במצרים ובלמו את תנועתם לעבר הצמתים החשובים עשה אותו כוח דרך ארוכה ונערך בעמדות שבהן עתיד היה לקדם את פני האויב. אומר המפקד. אחר הצהרים קיבלתי פקודה לזוז ויצאנו מיד. הציר קשה נערכנו והתחלנו להדליק. נספרו כחמישים וחמש מדורות מאופק לאופק. כמחציתם טנקים והיתר תותחים נושאי-גיסות וכלים אחרים. במשך היום לא היו לי נפגעים. כן, היה קרב נאה... ברדת הלילה התפתחה לחימה קשה במוצבי-אויב הושמדו כוחות אויב גם בלילה וכתוצאה מכך נמשך הקרב עד שלוש בלילה. כל מה שהיה שם מרביתו הושמד. זהו בכמה מלים" (מקור: שלמה טנאי ונחמן טמיר עורכים, "ימי מלחמה"). מיותר לומר שאת הקטע הזה לא כלל ברטוב בספרו "דדו" שהופיע ב-1978 וכלולות בו הערכות על אירועי ה-9 באוקטובר הסותרים את הנאמר בקטע. מסתבר שלרונן ברגמן יש אבות רוחניים.
חזרה לתפיסת ההגנה בתוך הגדר
לסיכום: בלילה של 8 באוקטובר נטש צה"ל, ועמו מנהיגי ישראל, את אופציית ההכרעה הצבאית, וחזר לתפיסת ההגנה בתוך הגדר שאפיינה את המנהיגות הציונית הרשמית ואת רוב אנשי הביטחון הנאמנים לה מתחילת ההתיישבות בארץ ישראל במאה ה-19' ועד מלחמת ששת הימים ואת האידיאולוגיה הביטחונית שלהם כפי שגובשה על-ידי חבורת כנרת. כמו שבאקראי אימצו מקבלי ההחלטות את אופציית ההכרעה אחרי מלחמת ששת הימים כך הם נטשו אותה באקראי מבלי שהבינו את אירועי ה-8 באוקטובר ומבלי שידעו אז ואינם יודעים עד זמן כתיבת שורות אלה כי אך כפסע היה בין התבוסה לבין הכרעת המלחמה באותו יום.
ארבעה ביטויים דרמטיים עם השפעות מתמשכות היו לכך כבר במלחמת יום הכיפורים:
א) למחרת ב-9 באוקטובר התקדמה אוגדתו של אריאל שרון עד סמוך לתעלת סואץ באזור האגם המר הגדול. מה שלא הושג ב-8 באוקטובר, הושג למחרת כמעט בהיסח הדעת בעיקר משום ששרון לא היה שותף לנטישת אופציית ההכרעה. כשנודע הדבר באיחור למפקד הנוטשים דוד אלעזר הוא פקד על גונן בחמת זעם בלתי רציונאלית לכאורה: לסלק מיד את אוגדת שרון מן המאחזים שתפסה. השטחים הופקרו בידי האויב. בעקבות האירוע הזה היו מחשבות ונשמעו איומים להדיח את שרון מפיקוד על אוגדה ותועמלנים של השמאל, דוגמת מאיר פעיל, חוזרים לאירוע הזה שוב ושוב כאילו הוא היה הוכחה ניצחת לדרכו של שרון להפר פקודות. שרון כן מילא אחר הפקודה שקיבל והשטחים שנטש על-פי פקודה זו היו חיוניים להצלחת מבצע הצליחה שנערך אחרי שישה ימים. כיבושם מחדש עלה בקורבנות רבים וסיכן את הצלחת מבצע צליחת התעלה "אבירי לב".
ב) ב-12 באוקטובר דחקה ישראל בשר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר להשיג באמצעות ברית המועצות הפסקת אש באתר שמשמעותה אז היתה נטישת כל מטרות המלחמה של מדינת ישראל, שהוגדרו באופן רשמי באפריל 1973, ושהיו בבחינת הנחיה מחייבת לצה"ל לא רק לפני המלחמה אלא גם בשלושת ימיה הראשונים. משמעות הדבר היתה להשאיר את כל ההישגים הקרקעיים המדיניים והמוראליים בידי מצרים. זאת היתה למעשה הצעת כניעה. הדבר לא יצא אל הפועל בגלל התנגדותו של נשיא מצרים אנואר סדאת וזאת היתה טעותו הגדולה ביותר באותה מלחמה. לו קיבל סדאת את כניעתנו ובכך היה גורם לנו להשפלה לאומית וצבאית מוחלטת.
סביר להניח שקצב התקפלותנו מן הדגלים הלאומיים והצבאיים שרוב הישראלים הניפו אחרי מלחמת ששת הימים היה מהיר והחלטי יותר. הזרמים השמאלניים בישראל היו מתחזקים בהרבה נוכח ההוכחה הניצחת בחוסר התכלית של האופציה הצבאית. מדינה פלשתינית היתה קמה ביהודה בשומרון וברצועת עזה בתוך זמן קצר על כל מה שמשתמע מכך, והיינו נסוגים מרובה של רמת הגולן אם לא מכולה. אחרי כניעה שכזאת לא היו רוב הישראלים מוכנים להסתכן במלחמה נוספת. שליטי מדינות ערב היו נוקטים מדיניות הרבה יותר תוקפנית נגד מדינת ישראל והלחץ האמריקני עלינו היה הרבה יותר חזק ומוצדק מכפי שהוא היום, שכן, מי שאינו יכול להגן בעצמו על מטרותיו הלאומיות צריך לקפלן או לקבל חסות מלאה לרבות תכתיבים של מעצמת-על.
ג) במבצע הצליחה שהתחיל ב-15 באוקטובר מנע הפיקוד העליון באמצעותו של מפקד החזית חיים בר-לב מאריאל שרון למוטט את האויב ולהשיג הכרעה צבאית. בר-לב ניווט את "אבירי לב" כפשיטה לגדה המערבית של התעלה כדי לסחוט מהמצרים הסכמה להפסקת אש כפי שאכן היה. דברים אלה אמרה ראש הממשלה בכנסת כבר למחרת. כך בגדה ראש הממשלה במטרות הלאומיות אותן היא אישרה שישה חודשים לפני כן והיא מסרה לאויב מידע סודי ביותר בזמן אמיתי, דבר שגרם לקורבנות רבים. ראש הממשלה הכשילה אופציה של הצלחת - יתר לא מתוכננת במערכה כפי שהיתה ביוני שש שנים לפני כן.
ד) התבוסה בשדה הקרב והתמוטטות הפיקוד העליון, בעקבותיה הנחיתה מכה מהממת על הדחף הפנימי של מפקדי קו הדם, לעשות ככל אשר לאל ידם להשיג ניצחונות וניצחונות יתר בשדה הקרב. לא רק במספר הטנקים והתותחים ובאיכותם הטכנולוגית תלויה עוצמתו של צבא, אלא גם בעוצמת הדחף הפנימי של המפקדים הטקטיים. את הלקח הזה אמורים היו ראש המדינות ומפקדי הצבאות ללמוד מן המערכה בין צרפת לגרמניה במאי 1940 ואותו למדו שוב בהרבה ביזיון וקלס האמריקנים בויטנאם וברית-המועצות באפגניסטן. לא יכול להתקיים דחף פנימי כזה בלי אמונה במטרות המלחמה ובפיקוד העליון המנווט אותה והשולח את הלוחמים להרוג וליהרג.
אחרי אירועי ה-8 באוקטובר ותגובת הפיקוד העליון על האירועים האלה דילדלו מאוד מקורות הדחף הפנימי הזה. מפקדים קרביים לא רצו להיות 'פרייארים' והתחמקו ממשימות. הדוגמה הדרמטית ביותר היא התחמקותו של מפקד האוגדה המובסת אברהם אדן ומפקדי החטיבות שלו מלפתוח את ציר טרטור לאזור הצליחה ב-16 באוקטובר כדי לגרור עד קו המים את גשר הגלילים. התחמקות זאת הביאה להקרבת שווא של גדוד צנחנים בקרב החווה הסינית. לא ברור איך קיוו ראשי צה"ל ומפקדי החזית להשיג יעד זה בעזרת גדוד רגלי אפילו מעולה, יעד שאוגדה משוריינת לא הצליחה להשיגו. הם העריכו כנראה שלמח"ט הצנחנים עוזי יאירי, לסגנו אמנון ליפקין-שחק, ולמפקד גדוד יצחק מרדכי, לא אבד הדחף הפנימי. הם צדקו וזה היה אסונם של עשרות ההרוגים והפצועים שנפלו לשווא. במקום להשתפר הדרדר עוד יותר תיפקודם של המפקדים הבכירים במהלך המלחמה.
אחרי המלחמה, כשהתבררו ממדי הכישלון ופרטי תיפקודו הלקוי של צה"ל היתה נטישת אסטרטגיית ההכרעה לאופנה לאומית ולקריאת הקרב של שלום עכשיו, ושל כל הקבוצות היוניות והשמאלניות בישראל.
הביטוי הבולט ביותר לכך היה בלבנון ב-1982 בשני עניינים:
א) ההתנגדות הרחבה למהלך ההכרעה של ממשלת בגין. תרבות "מלחמת שולל" ומלחמת יש ברירה לא נולדה אמנם ב-8 באוקטובר, אך מאז היא מאפיינת את מפלגת העבודה ואת מי שנמצא שמאלה ממנה והיא ההסבר העיקרי שלי להסכם אוסלו. תעמולת מפלגת העבודה ומרצ במערכות הבחירות מאז היתה מבוססת במידה רבה על כך שאין לישראל אופציה להכרעה צבאית ועל כן עליה להתפשר ולוותר על מה שנחשב בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים כ"ייהרג ובל יעבור".
הצלחת שתי המפלגות האלה בכמה מערכות בחירות נבעה לא רק מהסתאבותו של שלטון הליכוד, כפי שטוענים רוב הפרשנים, לרבות מנהיגי הליכוד עצמם, אלא מהבשלה של תהליך שהתחיל בתבוסת ה-8 באוקטובר. מכאן שטועים מנהיגי הליכוד הסבורים שהציבור רק העניש אותם אך מצדיק ברובו את מדיניותם. המשבר של הימין בישראל הוא הרבה יותר עמוק וראוי למנהיגיו שלא יתנהגו כבת יענה. תגובתו הבלתי משכנעת של הימין להסכם אוסלו ותמיכת רוב הציבור הישראלי בהסכם מבססת את הטיעון הזה.
ב) לרוב מפקדי צה"ל במלחמת לבנון ממפקד החזית אמיר דרורי ועד למרבית מפקדי הגדודים לא היה דחף פנימי להשיג ניצחונות וניצחונות יתר. צה"ל נכנס ללבנון ביוני כמי שכפאו שד ומפקדיו ביקשו שלא להיות 'פרייארים' ולא להסתכן. צבא שאינו מסתכן הוא צבא פחדנים אפילו אם הפוטנציאל שלו אדיר ואפילו ראשי המערכת הפוליטית והצבאית לא חדלים להללו.
בכל הקרבות העיקריים של מלחמת לבנון תיפקד צה"ל ברמה צבאית נמוכה מאוד ולא השיג את היעדים הטקטיים שהוא קבע לעצמו. הדוגמאות הבולטות ביותר לכך היו הקרבות בכפר סיל בגזרה המערבית באחריות אוגדת עמוס ירון, בעין זחלתא בגזרה המרכזית באוגדת מנחם עינן ובסולטן-יעקוב בגזרה המזרחית בגייס שבפיקודו של אביגדור בן-גל וסגנו אהוד ברק. כשלא משיגים יעדים טקטיים אין כמעט סיכוי להשיג יעדים אופרטיביים ואסטרטגיים בוודאי לא מי ישיגם שיזם את המלחמה. שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן אשמים ישירים במה שאירע, בכך שלא איתרו את משבר הדחף הפנימי לא התגברו עליו וגררו את מדינת ישראל למלחמה כשהצבא שלה אינו מוכן להילחם. בדברי שרון בכנסת בדיון על הסכם אוסלו, הוא רמז שצה"ל יתקשה להחזיר את הגלגל אחורנית אם יתברר שההסכם הוא הונאה. בכך גילה שרון כי הוא למד באיחור אומנם מה מצבו האמיתי של צה"ל. רפאל איתן, לעומתו המשיך לדבר על הצבא האדיר שיש לנו.
התהליך שהתחיל ב-8 באוקטובר מסביר גם מדוע לא ניגשה מערכת הביטחון להכריע אפילו את האינתיפאדה הראשונה, כפי שעשתה ממשלת גולדה מאיר לטרור בעזה בשנות ה-70'. זה גם ההסבר להיווצרות המוסכמה בקרב חוגים רחבים בישראל, ובתוכם מפקדים בכירים רבים בשרות קבע ובמילואים שיש לוותר על שטחים ביהודה בשומרון וברצועת עזה כדי להשיג שלום. במקום לבצע מדיניות נעשו מפקדי צה"ל לקבוצת לחץ בקביעת המדיניות. אין הם מסתפקים במתן חוות דעת מקצועית כמצופה, אלא מנהלים מערכות הסברה כדי שתיקבע מדיניות הנוחה להם. הם מבליטים את דרגותיהם ואת ניסיונם הצבאי כדי לשכנע באמיתות טיעוניהם את הציבור הרחב שאין לו כלים אינטלקטואליים לבקר את טיעוניהם. ברזלים על הכתפיים - זה מקור הסמכות העיקרי בתחום הביטחוני בישראל. ברכה גדולה מן הדרך הזאת לא צמחה ולא תצמח למדינת ישראל. את זה רונן ברגמן כנראה אינו מסוגל להבין.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
