פרג אברהים נגד מערכת המשפט

לא אחת, קשה היא מאד ההבחנה בין הליך משפטי הגון וצודק לבין הליך משפטי המתקיים למראית עין, אך לא עומד בקריטריונים בסיסיים של משפט או מוסר.

אציג להלן את המקרה של מר פרג איברהים, שהינו ערבי ממוצא מצרי, הגר בישראל בשבע השנים האחרונות. מר אברהים נשוי לערביה ישראלית, ואב לתינוקת ישראלית בת תשעה חודשים. עברו של מר אברהים נקי לחלוטין. הוא מעולם לא נעצר ולא נחקר בחשד לעבירה כלשהי. אפילו עבירת תנועה אחת הוא לא ביצע.

לפני שנה ושלושה חודשים, ביוני 2002, פקחי משרד הפנים עצרו את מר אברהים בגין "שהייה בלתי-חוקית". הם כלאו אותו בכלא מעשיהו, "מקום הבילוי" הידוע לשמצה של שוהים בלתי-חוקיים. חלפה יותר משנה ורבע - ומר אברהים עדיין עצור בכלא מעשיהו. בלי משפט. בלי כתב אישום. יותר מ-450 ימי מעצר לאדם נורמטיבי, שלא חטא ולא פשע, והוא אב לתינוקת טריה שנולדה לו במהלך שהותו בכלא. וכל זה נעשה באישור בתי המשפט בישראל.

כך אישר את מעצרו השופט נסים ישעיה מבית המשפט המחוזי בת"א, שלא מצא מקום לשחרר את מר אברהים, בטענה שהוא יכול לקנות את חירותו בכל רגע בהסכימו לעזוב את הארץ. ערעור שהגיש מר אברהים לשופטת בית המשפט העליון דורית ביניש - נדחה. לאחר שהייה של עוד כמה חודשים בכלא, הגיש בקשה לעיון חוזר לשופט עודד מודריק מבית המשפט המחוזי בת"א. אך גם מצפונו של השופט מודריק לא הזדעזע ממעצר של אדם נורמטיבי במשך יותר משנה. השופט מודריק אישר את המשך המעצר, מאותם טעמים.

כל מבוקשו של מר אברהים הוא להתאחד עם אשתו ובתו הישראליות, אך שופטי ישראל, על ערכאותיהם השונות, אומרים לו, חזור ואמור: החירות שלך תמורת הסכמתך לגירוש. ולא - תשאר במעצר. והקורא הסביר שואל את עצמו: יישאר במעצר עד אין קץ? כלום מותר לשופט להשתמש במעצר ככלי לחץ על-מנת לגרום לו להרים ידיים ולהודיע שהוא מוותר על כל הליך איחוד המשפחות? מסתבר שחוקי מדינת ישראל מאפשרים זאת, וחמור מכך, שופטי ישראל נוהגים כך.

במהלך תקופת מעצרו, ניהל מר אברהים מאבק עיקש בבג"צ על מנת לקבל איחוד משפחות עם אשתו ובתו. את מר אברהים פגשתי לאחר שכבר הגיש עתירה אחת באמצעות עו"ד אחר. באותה עתירה, הפרקליטות טענה כי איחוד משפחות של מר אברהים "עלול לסכן את שלום הציבור". אבל ראיה אחת, אפילו בדל ראיה, היא לא הציגה. לטענתה, יש בידיה "חומר חסוי", אך היא מסרבת לגלותו. די היה במלים הללו - שתמיד עושות רושם - כדי להבהיל את אותו עו"ד והוא חזר בו מהעתירה.

מר אברהים לא ויתר. הוא פנה אלי, והחלטתי לברר אם יש ממש בטענה הסתמית הזו, שאיננה אלא סיסמא נבובה, אם היא איננה מגובה בראיות. הגשנו עתירה חדשה לבג"צ (בג"צ 10976/02), במסגרתה טענו כי יש לבטל את צו הגירוש הואיל והמדינה מעולם לא הציגה ולו ראיה אחת הקושרת אותו לפשע או למעשי טרור. הדיון התקיים בפני נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק, השופט שלמה לוין, והשופט אליהו מצא.

מיד בתחילת הדיון נראה היה כאילו הוסב כובד משקלו מעניין הגירוש לשאלה בדבר תקינות הגשת העתירה, מהטעם שבעבר הוגשה עתירה דומה על-ידי עורך דינו הקודם של מר איברהים, אך הוא חזר בו ממנה. השופטים עטו על טענה פרוצדורלית זו כמוצאי שלל רב. הטרידה אותם מאד העובדה כי הם נאלצים לדון בעניינו של מר איברהים פעם שנייה. הנזק של הגירוש הצפוי התגמד לעומת הנזק הרב שנגרם לשלושת השופטים בכך שהעניין מובא פעם שנייה לבית המשפט העליון.

שוב נשלף לו כבדרך קסם צירוף המילים האגדי "ביטחון המדינה", מין צירוף מילים שאף אחד לא מנסה להסביר או לנמק אותו. אכן, מי מאתנו לא חרד לביטחונה של ישראל?! אך האם די בכך שפרקליט יפריח מילים באוויר ויגיד "מאן דהוא עלול לסכן את שלום הציבור"? אם זוהי אמת מידה לקביעת מסוכנות, במה זה שונה מהדרך בה נשלחו אנשים לגולאג הסובייטי או מהדרך בה העלים פינושה אלפי אנשים. אם לדידם של שופטי ישראל די בכך כדי להצדיק מעצרו של אדם למשך יותר משנה - הרי שאין הבדל אמיתי בינינו לבין המשטרים האפלים הללו.

תחנוניו של מר אברהים לשופטים שהוא מבקש להיחקר, שהוא ישיב על כל שאלה, שנגרם לו עוול משווע - נפלו על אוזניים ערלות. מלות הקסם של עו"ד יובל רויטמן מהפרקליטות עשו את שלהן על השופטים. הפרקליטות הצליחה, בלי ראיות כלשהן, להוליך שולל אפילו את טובי שופטי ישראל. מה שמראה, שהדין הוכרע מראש מנימוקים שאני מטיל ספק רב בכשרותם; נימוקים שאולי הם תוצאה של רגשות אפלים ונסתרים, המקננים בליבם של מי שחרצו את דינו של איברהים לגירוש.

קשה היה שלא לצאת בהרגשה של זילות ופגיעה בכבוד האדם וחירותו דווקא מהמקום בו השוכנים מתהדרים בערכים אלו. המחשבה כי פרקליטים יהודים נוהגים כך כלפי זרים מעוררת חיל ופלצות. דווקא לאור ההיסטוריה של העם היהודי היינו מצפים כי פרקליטים ושופטים יהודים לא יעשו מעשים כאלו.

אין זה מדויק לומר כי כל השופטים נהגו כך. היה שופט מחוזי אחד אמיץ, שלא הלך שולל אחרי הפרקליטות. השופט משה דרורי, מבימ"ש מחוזי בירושלים, דרש לחקור את העניין ביסודיות, משום שהבין כי במדינה יהודית לא ייתכן לבצע דברים כאלו. למרות שהוא עצמו דחה את אחת העתירות של אברהים, הרי שכאשר העניין הגיע אליו בשנית, הוא השתכנע שיש כאן טעות, וציווה על הפרקליטות לקיים בירור יסודי. בהחלטתו לדרוש מהפרקליטות לקיים בירור יסודי, הוא הסתמך על תקדימים בעבר, בהם הוכח כי הפרקליטות הטעתה שופטים:

"בעבר בתיק אחר (אשר גם בו יוצג המערער על-ידי עו"ד ליבוביץ) התגלתה טעות בזיהוי של אדם שרצו לגרשו לירדן והוברר כי הוא יליד רצועת עזה. במקרה הנ"ל הוכח כי המידע שהועמד לרשות המערכת השיפוטית (על ערכאותיה השונות, כולל: בית המשפט העליון) עד לדיון בפניי, היה שגוי, עקב טעות בזיהוי, וכי רק בעת הדיון, כאשר אנשי משרד הפנים הופיעו בפניי, התגלתה הטעות. ב"כ המדינה מתבקש לעשות כל מאמץ לבדיקת זהותו המדויקת של המערער" (עת"מ 869/02).

אבל הפרקליטות איננה מסוגלת להתמודד עם שופט אמיץ שכזה. לכן היא הפרה את החלטתו, לא קיימה בירור ולא הביאה שום ראיות. היא הגישה ערעור על החלטתו לבית המשפט העליון. למרבה התדהמה, בית המשפט העליון קיבל את הערעור, וקבע שהשופט דרורי לא ידון יותר בתיק!

מר אברהים אוהב מאד את אשתו ובתו, והוא לא ויתר. הוא הגיש עתירה שלישית לבג"צ (בג"צ 4261/03). העתירה הזו תלויה ועומדת, אך בינתיים מר אברהים ממשיך להנמק במעצר. כבר 450 יום מאחורי סורג ובריח - כשחטאו היחיד הוא רצונו להתאחד עם אשתו ובתו.

אם הציבור הישראלי, שהוא הבעלים האמיתיים של מערכת המשפט, ינהג מנהג בעלים, וידרוש מאותם פרקליטים ושופטים ליצוק תוכן אמיתי למונח משפט-צדק, תהיה זו עתירתו האחרונה, ומר אברהים ישוחרר מהמעצר וישוב לחיק משפחתו.