מן הראוי להוסיף למבחני פסילת שופט את "מבחן ההדיוט המתבונן מהצד", גם אם הדבר יביא לפסילתם של יותר שופטים, משום שהדבר יחזק את אמונו של הציבור במערכת המשפט. כך סבור יאיר חמודות, ממונה במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה המשמש כרפרנט לנושא פסילת שופטים, במאמר שפרסם בבטאון הפרקליטות "משפט מפתח".

חמודות אומר כי כיום יש שני מבחנים לפסילת שופט: הרגשתו הסובייקטיבית של המתדיין אל מול המבחן האוביקטיבי של המשפטן. כך לא מובאת בחשבון דעתו של האדם העומד מן הצד, אשר אינו מונע מדחפים של בעל עניין וגם אינו מפנים את סגולותיו המקצועיות הייחודיות של השופט.

ניהול משפט כאשר רוב האנשים הרגילים המתוודעים לעניין חשים שלא מדובר במשפט הוגן, גובה מחיר חברתי כבד - גם אם ליודעי ח"ן ברור שאין משוא פנים מצד השופט, טוען חמודות. במצב זה מצליח בעל הדין לשכנע את הציבור שנגרם לו עוול. לדעת חמודות, השופט היושב בדין מסוגל להפעיל את מבחן ההדיוט המתבונן מן הצד, כמו בכל מבחני הסבירות המקובלים במשפט הישראלי.

עוד אומר חמודות, שאין מקום להפעיל מבחן זה אם פסילת השופט תגבה מחיר כבד, למשל בשל חוסר יכולת לזמן שוב עדים או בשל בזבוז זמן שיפוטי רב ומשאבים ניכרים של הצדדים. לעומת זאת, אם מדובר בהליך משפטי פשוט או בכזה הנמצא עדיין בחיתוליו, וניתן להגביר את אמון הציבור במחיר נמוך יחסית של העברת התיק לשופט אחר, אין להימנע מכך. לדעתו, הפעלתו של קנה מידה זה תגביר את אמונו של הציבור גם במקרים הבעייתיים, בהם השופט לא יפסול את עצמו, וכדאי לשלם גם את המחיר בדמות הגדלה מסוימת של הנסיונות ל-forum shopping.

לדעת חמודות, יש להפעיל את מבחן ההדיוט המתבונן מן הצד גם בהליכים אזרחיים, שוב - בשלבים הראשונים של ההליך, כדי למנוע בזבוז משאבים של הצדדים. לעומת זאת, יש לצמצם את הפעלתו כאשר המדינה היא המבקשת לעשות זאת בהליך פלילי, או כאשר השופט שואל את הצדדים האם לדעתם עליו לפסול את עצמו.