בגיליון מס' 41 של העיתון העברי "המליץ" מיום י"ג באדר תרנ"ג (1903) פורסמה המודעה הבאה:

"נמצא אצלי מוכנים למכירה מאשינען לעשות כל מיני מים הרותחים, זעלצער, זאדע וגם מינעראל ואסער ומינים שונים קופערנע צילינדער, סיפאנעס גלעזרנע פריזער, וגם קעפליך לאחדים בלי סיפנעס במקח היותר נמוך, פרייזקוראנט אשלח גראטיס".

זוהי מודעה אופיינית, שכמותה פורסמו רבות בעיתונות העברית של סוף המאה התשע-עשרה, ואשר איש לא ראה בהן דבר חריג. במקרה זה מדובר במודעה שעניינה מכירת ציוד למשקאות קלים ובלשון ימינו היא אומרת: "למכירה מִכשור למים מוגזים, לסודה ולמים מינרליים, וכן גלילי נחושת לבקבוקים מסוגים שונים, סיפונים מזכוכית וגם ראשים נפרדים לסיפונים במבצע. תעריפון יישלח חינם".

מודעה זו ודומות לה מדגימות את תחושת הביתיות, הקלות והביטחון העצמי שבה התרווחה לה היידיש בתוך העברית במפנה המאה התשע-עשרה אל המאה העשרים. שפת יידיש היא לשון יהודית בת לא פחות מאלף שנה והיא תערובת של גרמנית, עברית במבטא אשכנזי ושפות נוספות על-פי מקום מושבם של הדוברים בה - רוסית, פולנית, רומנית וכיוצא באלה. תחילתה בסוף המאה העשירית. היא הייתה לשון הדיבור של היהודים האשכנזים ברצף הטריטוריאלי שמהולנד ועד אוקראינה, וגם בריכוזים האשכנזיים באיטליה, באזור הבלקן ובארץ ישראל. בעקבות ההגירה ההמונית של סוף המאה התשע-עשרה אל מעבר לים, נפוצו דוברי היידיש בכל העולם, ובשנות השלושים של המאה העשרים הגיע מספרם ל-11 מיליון.

היידיש התפתחה גם כלשון ספרות, תיאטרון, מחקר, פובליציסטיקה ועיתונות, ובה יצרו והגיעו לשיאים אמנותיים מנדלי מוכר ספרים, י.ל. פרץ ושלום עליכם. גם גדולי הספרות העברית אהבו אותה וכתבו בה, ובהם חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון, זלמן שניאור (מתחרהו של עגנון על פרס נובל) ואורי צבי גרינברג. לשון זו הייתה הכלי שבו התנהלו הפולמוסים היהודיים הגדולים בעת החדשה בין החסידות ובין מתנגדיה, בין האורתודוכסיה ובין ההשכלה, בין ההתבדלות ובין האמנסיפציה, וכן בין ה"בונד" ובין הציונות.


הומור של חלשים

ליידיש הייתה פריצת דרך גדולה צעד אחד לפני פריצת הדרך של העברית החיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה היו פולין, ליטא ורומניה שלושה מרכזים של ספרות יידיש. די אם נזכיר רק כמה שמות ידועים בישראל כמו ישראל יהושע זינגר ואחיו יצחק בשביס-זינגר, קדיה מולודובסקי, אהרון צייטלין, חיים גראדה, אברהם סוצקבר, שמריהו קצ'רגינסקי, בעל המשלים אליעזר שטיינברג והידוע מכולם בישראל - איציק מנגר. כל אלה לא נפלו בהישגיהם הספרותיים והאמנותיים מעמיתיהם שכתבו בשפות אירופיות. לא בכדי התלבט פול צלאן, היהודי מצ'רנוביץ ששמו האמיתי פול אנצל, אם להתפתח כמשורר בגרמנית או ביידיש. התלבטות דומה הייתה מנת חלקו של בן עירו ובן זמנו איציק מאנגר. החלטותיהם היו שונות, והם הלכו בדרכים לשוניות נפרדות, אך דרכים אלו היו יכולות להיות הפוכות.

ב-1908, בעוד בן-יהודה ואנשי ועד הלשון יושבים בירושלים ועושים לילות כימים בחידוש מילים עבריות, התכנסה בצ'רנוביץ הוועידה למען היידיש וקידמה את תחושת הכבוד העצמי של היידיש ואת ההכרה במעמדה כלשון ספרות מודרנית. כמה מן הקנאים ליידיש הכריזו עליה כעל השפה הלאומית של העם היהודי, דבר שהחריף את העימות בין היידיש והעברית. היידיש נעשתה מזוהה עם ה"בונד" ועם תנועת הפועלים הלא-ציונית. אחרי המהפכה בברית-המועצות הייתה אפילו התכחשות של כותבי יידיש לשורשי היניקה של לשון זאת מן התרבות היהודית. העברית, לעומת זאת, נעשתה מזוהה עם הציונות. זאב ז'בוטינסקי, המלטש הגדול של המבטא הספרדי בעברית, היה נואם מצוין גם ביידיש בשעת הצורך, אך הוא, הפוליגלוט הקפדן ובעל השליטה המוחלטת בלשונות אחדות, ידע להפריד הפרדה גמורה בין שתי הלשונות. ציונים מהפכניים אחרים, כמו בן-יהודה, יוסף קלוזנר, אבא אחימאיר וגם דוד בן-גוריון, פשוט הפנו ליידיש גב מתוך עמדה אידיאולוגית נחרצת. אצל אחרים, כמו חיים ויצמן ולימים לוי אשכול, חייתה העברית בזוגיות חמימה עם היידיש. אשכול אפילו טבע בה מטבעות לשון החיים עימנו עד היום (כמו "נעבעכדיקער שמשון", מעין גיבור גדול אך נבוך - צירוף מילים מבדח, שבו תיאר את ישראל אחרי מלחמת ששת הימים באוזני הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון, כדי לשכנעו להעניק לה סיוע צבאי).

ואכן, כוחה של היידיש הוא באינטימיות שלה וברבדים העמוקים של ההומור, הומור של חלשים, שצברה באלף שנות גלות. מי שנחשף ליידיש בילדותו יתקשה להיפרד ממנה. אפילו בין אנשי "גדוד מגיני השפה" הקנאים לעברית כאן בארץ-ישראל היו מי שהתרפקו על היידיש, וכשחזרו מפיצוץ של איזו אסיפה מפני שלא דיברו בה עברית, כטוב ליבם בכוסית משקה, חגגו את נפילת המתח שלאחר הפעולה המוצלחת בשירים ובבדיחות ביידיש...

ה"בונד" זקף את קומתם של הפועלים היהודים ולימד אותם שיש להם ערך במקומות מושבם, שהם אינם קבצנים עלובים אלא עובדים בעלי הכרה מעמדית, לאומית, תרבותית ולשונית. אך הקומוניזם הסובייטי חיסל את ה"בונד" ואת תרבות היידיש המפוארת - מועדונים, בתי ספר, מוסדות לימוד, עיתונים - שפיתח הארגון ברוסיה. תנועת ה"בונד" בברית-המועצות הוכחדה, ומנהיגיה נאלצו להיות קומוניסטים או להיעלם (או שתי האפשרויות גם יחד). השואה חיסלה את צרכני תרבות היידיש בפולין ובשכנותיה והוציאה את הרוח גם ממפרשי היידיש בארה"ב ובארגנטינה, שכן גדעה בבת-אחת את קשרי הגומלין שהיו למרכזים שמעבר לים עם אירופה.

הציונות, מצידה, איבדה את יריבתה המרה, תנועת ה"בונד", ואחרי השואה כבר לא היה טעם להמשיך במאבק נגדה. על כך העידה גולדה מאיר באוזניו של כותב טור זה, בעת שסיקר את מסעה כראש הממשלה בסקנדינביה ב-1971. אחרי הופעה מרשימה שלה ביידיש בפני קהל יהודי בשטוקהולם, בשיחה על יחסה ללשון זאת, היא סיפרה על התפנית ביחסה ל"בונד". בוועידות הסוציאליסטיות הבינלאומיות שלפני המלחמה נהגה המשלחת של תנועת העבודה מארץ ישראל להיאבק במשלחת ה"בונד", שטענה לזכות הייצוג של הפועלים היהודים בעולם כולו. שתי המשלחות היו משדלות משלחות שונות להצביע איתן - והיריבות הייתה חריפה. בוועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשונה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבה השתתפו הן משלחת ה"בונד" והן המשלחת מארץ-ישראל בראשותה של גולדה, שידלה כרגיל המשלחת הארצישראלית את המשלחות האחרות, להצביע נגד יריבתה. ואז, תוך כדי ההצבעה, העיפה גולדה עין בבונדיסטים וראתה שמדובר בעצם בפליטים שבורים שכבר אינם מייצגים דבר. היא חשה שהצבעה נגדם תהיה סטירת לחי ליהודים שאיבדו את עולמם, והורתה למשלחתה שלא להצביע נגדם. כבר לא היה זמן לתאם מחדש את ההצבעה עם המשלחות האחרות, הלא-יהודיות, והן הצביעו נגד משלחת ה"בונד" - כפי שהתחייבו כלפי מאיר ואנשיה, וכשראו שהמשלחת הארצישראלית אינה פועלת על-פי הסיכום, התבלבלו לגמרי ואמרו שאת היהודים אי-אפשר להבין, ושהם תמיד בלתי צפויים.


הכחול של איציק מאנגר

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נמשכה ההתנכרות ליידיש. הציבור הגדול של פליטי השואה והעולים דוברי היידיש לא קיבל שירותי תרבות בשפתו. הקומיקאים הדגולים שמעון דז'יגן וישראל שומכר לא הצליחו למצוא כאן בית תיאטרוני לעצמם ונאלצו לחיות ולהופיע דרך קבע בדרום אמריקה. בן-גוריון לחץ לכך שכל העולים ארצה יְעברֵתו את שמותיהם. אחרי ההפצצה המצרית על המטכ"ל ברמת-גן, במאי 1948, כאשר נאספו הפצועים בחדר אחד, עוד בטרם טואטא האבק ונוקה הדם, דרש מהם בן-גוריון להחליף את שמותיהם מיידית לשמות עבריים.

המפנה לקראת סובלנות כלפי היידיש חל רק לאחר שדוד בן-גוריון איבד את השלטון ב-1963 ובמקומו בא לוי אשכול. ב-1965 ביים שמואל בּוּנים בתיאטרון "החמאם" ביפו את "שירי המגילה" של איציק מאנגר, ומופע זה זכה להצלחה עצומה: בכיכובם של בני משפחת בורשטיין, הוא הוצג מאות פעמים בכל רחבי הארץ, ומי שלא ראה אותו על הבימה, ראה אותו בטלוויזיה החינוכית שנוסדה באותה שנה (והקדימה בשלוש שנים את הערוץ הראשון). מאות אלפים שמעו את השירים ברדיו או מעל גבי תקליטים. גם הספר שהופיע בהוצאת "עמיקם" (ביידיש ובעברית, בשני כרכים מקבילים) היה בארץ לרב-מכר בולט. הוא הופיע עם איוריו המקוריים של ארטור קולניק, בדיוק שלושים שנה לאחר שיצא לאור בוורשה.

איציק מאנגר כבר היה חולה כשעלה לישראל. בשירו האחרון - "אני הוא כחולך", הוא מתאר את האיחוד שלו עם הארץ במילים הבאות: "שנים התברברתי בארץ ניכר / מעכשיו אתברבר בארץ שלי / עם זוג נעליים, עם חולצה לגופי, / עם מקל בידי, נו איך אפשר בלי?". ובבית השלישי הוא אומר: "מתפעם אעמוד מול כינרת כחולה / עטוף בבגדי הדלות הישנים, / נסיך שהלך לאיבוד ומצא / את הכחול שחלם עליו כל השנים". (תרגום: עמוס גורן, "כרמל" - כתב-עת לשירה, גיליון 13, חורף 2007).

במותו של מאנגר ב-1969, נפרדה ממנו ישראל בהוקרה רבה. אלפי מעריצים ליוו אותו לבית עולמו, כראוי לאחרון הטרובדורים היהודים הגדולים. הרחובות השחירו מאנשים, והתנועה ממרכז תל אביב לבית העלמין בנחלת-יצחק שותקה. מצבתו עוצבה בידי דני קרוון בצורת עץ בודד המשפיל ענפיו ארצה. אויפן וועג שטייט א בוים...