לא רק תזכורת אלא גם קריאת אזהרה

יש להודות על האמת, אף שאינה מסמנת ברכה עבורנו: כל הכבוד לאירן. יש מה ללמוד מהם. הם שילמו את מחיר החופש והאדנות; סבלו מסקנציות ומנידוי בינלאומי, על כל המשתמע מכך מבחינה כלכלית, אך דבקו, בקנאות נטולת היגיון, באינטרסים ובשאיפות הלאומיות הריבוניות שלהם. הם בעלי הבית על גורלם ועל עתידם, ובתוקף מעמד זה לא כלולה המטרה למצוא חן בעיני הפריץ. עתה הם קוצרים את פירות דבקותם באמונתם ובדרכם, ולנו נשאר אולי רק להתפלל שגם בדור זה "הקב"ה יצילנו מידם".

כישלון הסנקציות על אירן ואי-הנכונות של מדינות המערב להיכנס לעימות איתה, בשילוב עם אילוצים הנובעים מהדרדרות ביציבות הגיאופוליטית באזור (שאירן כמובן תרמה לה) ומחילופי השלטון בארה"ב, הופכים את אירן כמעט בן-לילה ממנודה ל-אוטוטו "סחבקית" של המערב ולבעלת זכות מלאה להצטייד בנשק גרעיני. איך הם עשו את זה?

כדי להבין את סוד הצלחתה של אירן, צריך להתבונן פנימה: בהלכה היהודית עבד פסול מליתן עדות. בחוכמתם הבינו חז"ל את הפגם הפסיכולוגי של מצב העבדות - הפחד כתכונה אישיותית ולא רק כרגש המתעורר בנסיבות נקודתיות. אנשים נורמליים ובריאים באופן כללי חשים פחד מול איום מסוים על קיומם או על קיום יקיריהם, או לכל היותר מול ג'וקים. אבל זוהי תחושה שעולה, מציפה אותנו זמן קצר אחרי שאנו חשים אובדן שליטה ונעלמת בהתאם לנסיבות, לאחר שאנו חשים שוב בשליטה. לעומת זאת, העבד החסר שליטה בחייו, התלוי לחלוטין באדונו - חי בפחד מתמיד. לפיכך, הוא אינו כשיר לתת עדות. עד חייב להיות אמין ועליו לתת עדות אמת, גם אם היא עלולה להביא עליו את כעסו ואת נקמתו של הנפגע ממנה.

מצבים שבהם עד זקוק להגנה משטרתית כדי שיהיה חופשי מכל פחד ואיום, כך שיוכל למסור עדות - מוכרים לכולם. זה בדיוק מה שאין לעבד - החופש מפחד. תחושת הפחד של העבד אינה תלויה בנסיבות נקודתיות. זוהי תחושה מתמשכת, תכונה אישיותית הנובעת מהיותו עבד. הוא אינו אדון למעשיו. רצונו אינו נחשב וחופש הבחירה אינו בידו. אם אובדן שליטה מלווה בפחד, אזי חוסר השליטה שבמצב העבדות הופך את הפחד להוויה. מי שמפחד תמיד, שכל הוויתו מכוונת למצוא חן בעיני אדוניו, שקיומו תלוי ברצונו של אחר, לא יכול להיות אמין, לא יכול לתת עדות.


אנאפוליס, בצירוף ורדים ולבבות

עוד קודם שמונה איווט ליברמן לשר החוץ, ועוד לפני שפצה את פיו, נכנס השמאל הפוליטי שלנו למחול שדים, שכמו במקרים רבים בעבר, הוביל ואף הכתיב לפוליטיקאים בארה"ב ובאירופה את הטון. כשבבירות אירופה שתקו, אצלנו כבר ירו צרורות: לבני לא הרשתה שימחקו את הישגי הממשלה בראשותו של אולמרט - זה שאת התפטרותו דרשה; אולמרט התפעל בעיקר מן הבימוי של המעמד, שבו ישבו ישראלים, פלשתינים, אמריקנים, נציגי האו"ם ושרי החוץ של מדינות ערב; נחמן שי המציא אקסיומה מוזרה, כי מי שאינו מחויב לאנאפוליס מכריז בכך על מדינת ישראל כעל "סרבנית שלום" ומבטל - לא פחות! - את הלגיטימציה לפעולותיה. בזאת סימן שי את הדרך להפעלת לחץ על ממשלת ישראל; ויולי תמיר, שרת החינוך לשעבר, שכחה אי-אלו ערכים חינוכיים וקבעה כי ליברמן הוא "פירומן ידוע".

וכך, מרגע שניתן האות, התחרו ביניהם מנהיגי אירופה וארה"ב בחומרת ההזהרות אשר ירו לעברנו. הגדיל לעשות אובמה, שלא החמיץ הזדמנות לשגר את אנאפוליס, בצירוף ורדים ולבבות, לעולם המוסלמי ולמנהיגי מדינות ערב, עד שאפילו את ההיסטוריה האמריקנית שיכתב, כשהכריז כי לאיסלאם יש תרומה בעיצובה. עכשיו יכולים יולי תמיר וחבריה להישען לאחור בסיפוק של "אמרנו לכם". לזה ייקרא "עבד כי ימלוך".

בספרו "ללא גורל" מתאר אימרה קרטס בפשטות מצמררת את התהליך ההגיוני, שהסתיים בכליאתם ובהכחדתם של 6 מיליון יהודים. זהו אחד הספרים המזעזעים ביותר שקראתי אודות השואה, אף על-פי שכמעט אין מתוארים בו אירועי דמים. הנורא מכל הוא הרצף ההגיוני שבו מובנים ומתקבלים האירועים, עד לרגע שבו מוצא עצמו המסַפֵּר מאחורי גדר תייל, נטול כל זכויות, בעולם שהוויית הפחד תפסה את מקומו של ההיגיון. זהו קיומו של העבד. את הקיום הזה ביקשו חלוצי הציונות למגר מן השורש, אלא שבטעות איומה עקרו את השורש עצמו והשאירו את הוויית הפחד.

זה עתה חגגנו את הפסח - חג החירות. ספק אם אלה - שכה חרדים לתגובת וושינגטון ובירות אירופה, שכמו עבדים רואים את קיומנו הלאומי כתלוי ברצונם של אחרים ומקפידים על קיום רצף הגיוני של תהליכים יותר מאשר על היות קשובים לאינסטינקט הקיומי - רשאים לאכול במסובין, כבני חורין.

ערב חתימת הסכם "אוסלו א'" סיפרו לי על אדם מבוגר, שהעיד על עצמו כמי שנולד למשפחה יהודית ממוצעת בברלין - משפחה רגילה, שמעולם לא הצטיינה בדבר. היו להם חנות ספרים ודירה וילדים... האיש לא הצטיין בעסקים, ולא הבין הרבה באמנות או בפוליטיקה. כשהידענים הנאורים ובני התרבות החכמים התווכחו אם היטלר מתכוון לדבריו או לא, אם פעולתו תעבור או לא ואם אנגליה תתקוף או לא - כי אחרי ככלות הכל זה לא הגיוני... הוא, שלא הבין ולא ידע, ארז את חייו ועלה ארצה. אלו שהמשיכו להתווכח בידענות נחנקו בתאי הגזים. גם אז, ערב חתימת הסכם אוסלו, המשיך האיש מברלין להעיד על עצמו כי עדיין אינו מומחה גדול לשום דבר - עדיין אינו מבין גדול בעסקים או בפוליטיקה - אבל שוב הוא חש כי אולי הגיע הזמן לארוז...

אני תפילה, שיום הזיכרון לשואה ולגבורה יהווה לא רק תזכורת לששת מיליון הנרצחים, אלא קריאת אזהרה מפני אובדן החירות, מפני הוויית הפחד וכן - גם מפני מה שנראה כה הגיוני.