לבנון לקראת הבחירות - תמונת מצב

מראשית ימיה הורכבה לבנון מפסיפס של עדות וקבוצות חברתיות מגוונות: סונים, שיעים, נוצרים על כיתותיהם השונות, דרוזים ועלאווים. יכולתן של קבוצות אלה לקיים מדינה במרחב שבין ג'בל עאמל שבדרום לבין טריפולי שבצפון, התבססה על חלוקה מוסכמת של עמדות הכוח במערכת הפוליטית, על-פי מפתח עדתי: הנשיא – נוצרי מרוני, ראש הממשלה – סוני, ויושב-ראש הפרלמנט – שיעי. גם בבית הנבחרים קיימת חלוקה נוקשה במסגרתה מוקצה מספר קבוע של נציגים לכל עדה. כך, 128 חברי הבית נחלקים ל-64 צירים נוצרים (34 מרונים, 14 יוונים אורתודוכסיים, 8 יוונים קתוליים, 5 ארמנים אורתודוכסים, 1 ארמני קתולי, 1 אנגליקני 1 פרוטסטנטי) ו-64 צירים מוסלמים (27 סונים, 27 שיעים, 8 דרוזים ושני עלאווים). הבחירות עצמן הינן בחירות אזוריות, כאשר בכל אזור מוקצה מספר קבוע של נציגים לכל עדה. הנציגים עצמם נבחרים על-ידי כלל הבוחרים באזור הבחירה. מערכת הבחירות הנוכחית הינה החמישית במספר מאז סיומה של מלחמת האזרחים הלבנונית בשנת 1989.

בבחירות אשר ייערכו ב-7 ביוני השנה מתמודדים שני מחנות עיקריים: הראשון, "מחנה ה-14 במרס" בהנהגת סעד אל-דין אל-חרירי, בנו של ראש הממשלה המנוח רפיק אל-חרירי, אשר נרצח בשנת 2004. מחנה זה הינו למעשה ברית פוליטית בין הסונים בראשות חרירי (זרם "אל-מסתקבל") לבין הדרוזים בראשות וליד ג'ונבלאט ("המפלגה הפרוגרסיבית הסוציאליסטית"), וכן גורמים נוצרים שונים (דוגמת "הכוחות הלבנוניים" בראשות סמיר ג'עג'ע). ברית זו התגבשה בשנים האחרונות כמעין משקל נגד לעליית כוחה של העדה השיעית, ובמידה רבה גם כמשקל נגד לנוכחות הסורית במדינה. לשיא כוחו הגיע "מחנה ה-14 במרס" בשנת 2005 כאשר זכה לניצחון סוחף בבחירות אשר נערכו באביב אותה שנה. הבחירות נערכו בצל ההתנקשות ברפיק אל-חרירי, והפגנות ההמונים אשר הביאו לנסיגת הכוחות הסוריים מלבנון ("מהפכת הארזים"). רוח גבית חזקה ניתנה לקואליציה זו על-ידי ארצות הברית וצרפת. בעקבות הניצחון בבחירות הרכיבה קואליציה זו את הממשלה כאשר בראשה הועמד פואד סניורה, ממקורביו של רפיק אל-חרירי המנוח.

מול "מחנה ה-14 במרס" עומדים גורמי האופוזיציה המכונים גם "מחנה ה-8 במרץ" אשר מתבססים למעשה על ברית פוליטית בין השיעים – חיזבאללה ו"אמל" – לבין המפלגה הנוצרית-מרונית – "הזרם הלאומי החופשי" בראשות מישל עאון – לשעבר מפקד הצבא הלבנוני וממתנגדיה הבולטים של סוריה, ששב ללבנון באפריל 2005 לאחר גלות ממושכת בפריז. למרות עברו האנטי סורי לא מיהר להצטרף למחנהו של סעד אל-דין אל-חרירי. בבחירות שנערכו באותה שנה זכה לרוב מוחץ באזורים המרוניים העיקריים בהר הלבנון. עם זאת, המשא-ומתן על כניסתו לממשלת סניורה נכשל. יתרה מזו, מחנהו של חרירי (הקואליציה הסונית-דרוזית-נוצרית) סירב לתמוך במועמדותו לנשיאות. מתוסכל מהתפתחויות אלה חבר עאון בראשית שנת 2006 לחיזבאללה. מברית זו יוצאים שני הצדדים נשכרים. עאון זוכה לשותף פוליטי בעל משקל הולך וגובר במערכת הלבנונית, אשר תמיכתו הכרחית אם וכאשר יתמודד על משרת הנשיא. חיזבאללה מצידו מבקש באמצעות הברית עם עאון לעמעם את תדמיתו הסקטוריאלית ולפרוץ אל מחוץ לעדה השיעית. למחנה זה הצטרפו גם סלימאן פרנג'יה, נוצרי מרוני ממקורבי הסורים בצפון לבנון, וכן גורמים ממשפחת ארסלאן הדרוזית.

למרות שעד לבחירות נותרו שבועות ספורים, נדמה כי אף אחד מהמחנות אינו מגיע לקו הסיום בשיא כוחו ולכידותו הפנימית. בקואליציה – מחנה ה-14 במרס, התגלו מתחים שונים בעיקר על-רקע קביעת שמות המועמדים לרשימות האזוריות השונות. במקרים אחדים אף הגיעו הדברים לידי מחאות אלימות. התפתחות מדאיגה עוד יותר מבחינת מחנה זה הינה ההתקרבות שחלה בתקופה האחרונה בין המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלאט, אחד מעמודי התווך העיקריים של הקואליציה, לבין חיזבאללה. יתכן כי ג'ונבלאט, פוליטיקאי לבנוני משופשף, "מריח" מהפך או שוויון כוחות בבחירות הקרבות ומבקש לשמור על ערוצים פתוחים גם למחנהו של נצראללה. יתרה מזו, המדיניות האמריקנית החדשה, הדוגלת בדיאלוג עם סוריה ואירן, מעוררת תהיות בלבנון לגבי נחישותה של ארצות הברית לתמוך במחנה ה-14 במרס, דבר אשר עשוי אף הוא להחליש את לכידותו.

בה בעת, "מחנה ה-8 במרס", האופוזיציה השיעית-נוצרית, אף היא אינה מהווה גוש מלוכד. גם במקרה זה עיקר המתח נובע מחילוקי דעות סביב מועמדותם של אישים שונים. כך, לדוגמא, שוררת מזה מספר שבועות מתיחות בין מישל עאון לבין נביה ברי, מנהיגה של התנועה השיעית "אמל", על-רקע קביעת מועמדי המחנה בבעבדא ובאזור ג'זין. גורמים בכירים בחיזבאללה אף נדרשו לתווך בין השניים. במקומות אחרים הציתה בחירה במועמד זה או אחר יריבות ותיקה בין משפחות מקומיות, דוגמת היריבות בין המשפחות השיעיות אל-מוסאוי ואל-חוסיני בדרום לבנון. מעבר לכך, חיזבאללה מגיע לישורת האחרונה של הבחירות במצב תדמיתי בעייתי, נוכח חילופי המהלומות התקשורתיות בינו לבין מצרים על-רקע חשיפת תא הטרור של הארגון בסיני. פרשיה זו מצטרפת לנזק התדמיתי אשר נגרם לחיזבאללה ברחוב הלבנוני כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה, וכתוצאה מהשתלטותו האלימה על שכונות במערב בירות במאי 2008. כך, בניגוד לתדמית הלבנונית-הלאומית אשר ביקש חיזבאללה ליצור לעצמו, שב הארגון ומצטייר בעיני חלקים בציבור הלבנוני כארגון סקטוריאלי, עושה דברם של גורמי חוץ ואירן בראשם.

מעבר לבריתות הפוליטיות ולמאבקים המקומיים על מקום ברשימה זו או אחרת, יש לראות את הבחירות הנוכחיות בהקשרן הרחב יותר, כחלק ממאבק היסטורי המתנהל בשני רבדים מרכזיים המשתלבים זה בזה. הרובד הראשון נוגע לחלוקת הכוח בין העדות השונות בלבנון. בהסכם טאיף אשר סיים את מלחמת האזרחים נקבעה חלוקה מחודשת, שוויונית יותר, של הכוח הפוליטי בין המרונים לבין הסונים. בה בעת, ההסכם התעלם מהפיכתה של העדה השיעית - בכוח הריבוי הטבעי - לעדה הגדולה במדינה. עדה זו מונה כ-40 אחוז מהאוכלוסיה, ויש אומרים אף יותר מכך. למרות גודלם היחסי נותרו השיעים מקופחים מבחינת נגישותם לעמדות כוח והשפעה. בעיה זו מחריפה עוד יותר נוכח העובדה שהיתרון הדמוגראפי מלווה בעוצמה צבאית משמעותית מבית היוצר של חיזבאללה, ובפטרונים חיצוניים חזקים בדמות האירנים והסורים. לאורך השנים התאפיינה המערכת הפוליטית הלבנונית ביכולתה למצוא נוסחאות פשרה בכל הנוגע לחלוקת הכוח. משכשלה לעשות כן באמצע שנות השבעים, הידרדרה המדינה למלחמת אזרחים עקובה מדם. מבחינה זו עשויות הבחירות הקרובות להוות מעין צומת דרכים בה יהיה על הגורמים השונים להחליט האם לבנון תצעד בשנים הקרובות בנתיב המוביל לפשרה, ולחלוקה מחודשת של הכוח במדינה, או לחילופין תבחר בנתיב אשר עלול להוביל את העדות השונות לעימות כוחני.

ברובד ההיסטורי השני מתקיים מתחת לפני השטח מאבק על האוריינטציה הפוליטית של לבנון, ובהקשר רחב יותר על דמותה החברתית והתרבותית. לבנון נולדה בשנות ה-20 מתוך זיקה עמוקה לצרפת ולמערב. לאורך שנותיה התקיימה המערכת הלבנונית בצל המתח שבין האוריינטציה הפרו-מערבית בה דגלו הנוצרים, לבין האוריינטציה הערבית-לאומית, ובשלבים מסוימים אף הנאצריסטית, בה דגלו המוסלמים. הנוסחה אשר גובשה כדי לגשר על הפער הזה גרסה, כי לבנון הינה מדינה ערבית בעלת זיקה למערב. מאז שנות השמונים וביתר שאת בשנים האחרונות, הולכת נוסחה זו ומתערערת. הקמת חיזבאללה והפיכתו לגורם דומיננטי בלבנון הביאה להצגת חזון נגדי לדמותה של המדינה הלבנונית - מדינת הלכה איסלאמית בדומיננטיות שיעית. חזון זה הוצב כאחד משני היעדים המרכזיים של חיזבאללה (לצד השמדת ישראל). עם זאת, דומה כי לפי שעה, לחיזבאללה ולתומכיו בעדה השיעית לא אצה הדרך לשנות את אופיה של לבנון בכוח הזרוע. המגמות הדמוגראפיות משחקות לטובתם, וכל זמן שכוחם הצבאי נשמר – התהליך, מבחינתם, מבשר טובות. על-רקע זה יש להבין גם את קריאותיהם הנמרצות של דוברי חיזבאללה לביטול החלוקה העדתית בפוליטיקה הלבנונית. בהקשר זה עשויות הבחירות הנוכחיות, במידה וחיזבאללה ותומכיו יזכו לרוב משמעותי, להוות אבן דרך נוספת בדרך להגשמת החזון.