דני דנקנר ומאיר רבין היו מעורבים בפרשת "שוחד הנעה", דהיינו: שוחד שנועד להשפיע על יעקב אפרתי, אז מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, לסייע בהפשרת קרקעותיה של חברת תעשיות מלח. כך קובע (יום ג', 29.12.15) בית המשפט העליון בפסק דינו בפרשת הולילנד שנחשפה ב-News1.

השופטים נחלקו בעניינם של דנקנר ורבין יותר מאשר בכל יתר הערעורים. בסופו של דבר קבעו השופטים עוזי פוגלמן, סלים ג'ובראן, יצחק עמית וצבי זילברטל, כי יש להרשיע את דנקנר בעבירה אחת של שוחד הנעה (במקום השלוש בהן הורשע במחוזי) ובהלבנת הון. הוא זוכה מרישום כוזב במסמכי תאגיד ברוב דעות מול דעת יחיד של פוגלמן. ערעורו של רבין על הרשעתו נדחה פה אחד בנוגע לפרשת הולילנד, וברוב דעות מול הנדל בפרשת תעשיות מלח. עונשו של דנקנר הוקל לשנתיים מאסר (לעומת שלוש במחוזי) ברוב דעות של ג'ובראן, עמית וזילברטל. עונשו של רבין נותר על-כנו מול דעת מיעוט של הנדל.


לא כל "מאכער" הוא שוחד


במוקד ההכרעה בנושא זה עמדה העסקתו של רבין בידי דנקנר, דרך תעשיות מלח, תמורת 1.3 מיליון שקל. דעת הרוב דחתה את טענתו של דנקנר, לפיה רבין הועסק כ"מאכער" לגיטימי. פוגלמן אומר, כי הוכח שהכסף ניתן לרבין כדי שיפעל להטות את אפרתי - דודו - לטובת תעשיות מלח. הוא עומד על כך שרבין נשכר בלא חוזה ובלא אישור מוסדות תעשיות מלח, ושהוא קיבל את הכסף בלא קשר לביצועיו הפורמליים.

עוד אומר פוגלמן, כי דנקנר, אפרתי ורבין נפגשו במשרדו של רבין - ושני הראשונים הסתירו את קיומה; דנקנר שיקר כאשר הכחיש שידע על הקשר המשפחתי בין רבין לאפרתי; ויומיים לאחר התשלום הראשון לרבין, ביקש אפרתי מהיועץ המשפטי לממשלה להאיץ את הטיפול בקרקעות חברת המלח. לעומת זאת, לא הצליחו רבין ודנקנר להוכיח אלו פעולות לגיטימיות ביצע הראשון תמורת הסכום העצום שקיבל מהשני. "רבין איננו 'תינוק שנשבה'; הוא למד ממורו דכנר את דרכי השוחד ובהמשך הלך בהן בעצמו", אומר פוגלמן.

עמית ביקש להזהיר מיצירת משוואה אוטומטית לפיה שכירת מאכער שווה לתשלום שוחד, וציין שלא כל העסקת קרוב משפחה או חבר של עובד ציבור מגבשת את עבירת שוחד ההנעה. העבירה מתגבשת אם השוחד נועד לגרום לעובד הציבור להכניס למערכת שיקוליו שיקול זר בבואו להפעיל את שיקול דעתו. במקרה הספציפי, הוכח שזו הייתה כוונתו של דנקנר, ולא עלה בידיו ובידי רבין להוכיח שהאחרון נשכר רק כמאכער רגיל.

גם עמית עומד על הראיות לחובתם של השניים: הסכום הגבוה ששולם לרבין; 100,000 דולר ששולמו לרו"ח שלמה בן-עמרה, גיסו של אפרתי, תמורת פגישת נימוסין אחת; ההתקשרות עם רבין נעשתה שלא בדרך המקובלת בתעשיות מלח; דנקנר מידר את עורכי דינו בנוגע לפעילותו של רבין; אפרתי שלח לרבין העתק של מכתבו ליועץ המשפטי לממשלה; ועוד. "רבין, שבחסותו של דכנר למד דבר או שניים, פרשׂ כנפיו ופעל בפרשה זו בכוחות עצמו, מבלי לערב את דכנר", הוא אומר על רבין.


מהם "משוא פנים" ו"הפליה"


גם ג'ובראן קובע, כי רבין הועסק מטעם אחד ויחיד: קרבתו לאפרתי. רבין ודנקנר לא הוכיחו פעילות של ממש מצידו של הראשון במינהל, לא הייתה ביניהם היכרות מוקדמת ולא הוסבר מדוע שכר דנקנר "יהודי פשוט" ללא רקע מקצועי כדי לקדם את ענייני תעשיות מלח וזאת ללא הסכם בכתב. ג'ובראן מדגיש, כי מסקנתו נוגעת למקרה הקונקרטי ולא בכל מקרה של העסקת קרוב משפחה יהיה בכך כדי להוכיח עבירת שוחד.

הנדל סבר בדעת מיעוט שיש לזכות את דנקנר ורבין בפרשת חברת המלח. הוא דחה הן את עמדת המדינה והן את עמדת ההגנה בסוגיית שוחד ההנעה, באומרו שהראשונה מובילה לפליליות-יתר והשנייה מובילה לפליליות-חסר. הנדל הציע גישה שלישית: התנאי של הנעה למשוא פנים והפליה מתמלא אם יעד ההנעה מנוגד לדין או לנוהל של הרשות. הוא גם מתווה שבעה כללים לפירוש המונחים "משוא פנים" ו"הפליה" - כגון התחשבות בשיקול הדעת המוקנה לעובד הציבור והאם מדובר בסטייה קלה מהנוהל.

עוד אומר הנדל, כי כל עוד החוק אינו עוסק את פעילות המאכער - אין מקום לקבוע שעצם העסקתו מהווה עבירת שוחד, אלא יש לבחון את מעשיו. במקרה של רבין הגיע הנדל למסקנה, כי נותר ספק סביר האם מדובר בפעילות פלילית, שכן הוא נפגש עם דנקנר 48 פעמים ופעל מול גורמים רלוונטיים במינהל. העסקת מאכער המקורב לעובד ציבור יכולה להדליק נורות אזהרה, אך אינה פסולה מיסודה; אין לבחון את הדברים ב"חזקות" כלליות אלא לפי הנסיבות הקונקרטיות. בשולי הדברים אומר הנדל, כי מדובר בסוגיה מטרידה אשר מן הראוי להסדיר בחקיקה - כמו שנעשה למשל בנוגע לפעילות שדלנים בכנסת.

השופטים הסכימו פה אחד לדחות את ערעורו של רבין על הרשעתו במתן שוחד של 95,000 שקל לסגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, אלי שמחיוף. הנדל דוחה את גרסתו של רבין, לפיה רק ביקש משמחיוף לפרוט עבורו צ'קים במוסדות צדקה חרדיים. המסקנה הסבירה היחידה היא שמדובר בשוחד, קובע הנדל.

בעניינו של שמחיוף קבע השופט צבי זילברטל, כי יש להותיר על-כנה את הרשעתו בקבלת שוחד בסך 95,000 שקל ולזכותו מקבלת שוחד ב-70,000 שקל נוספים. זילברטל אומר, כי נסיונותיו של שמחיוף להרחיק עצמו משמואל דכנר ומפרויקט הולילנד לא עלו יפה ומוסיפים לראיות נגדו. טענתו לפיה פרט את 95,000 השקלים לבקשת רבין היא גירסה כבושה שאינה מעוררת ספק סביר אל מול הראיות לפיהן מדובר בשוחד. בנוגע לסכום הנוסף אומר זילברטל, כי ייתכן שיש הסבר תמים לאותם צ'קים של דכנר שהתגלו אצל הרב נתניאן ועליהן הכיתוב "שמחיו"; העובדה שדכנר לא נחקר נגדית בנושא שמחיוף נזקפת גם היא לזכותו.