בג"ץ דחה את העתירות נגד חסינות חיים כץ

בית המשפט העליון דחה (יום ד', 9.9.20) שלוש עתירות נגד החלטת הכנסת ה-22 להקנות לשר לשעבר חיים כץ חסינות מפני העמדה לדין, וזאת מן הטעם שהעתירות הפכו לתיאורטיות. החלטת הכנסת ה-22 מנעה הגשת כתב אישום נגד כץ רק בתקופת כהונתה, כפי שאומר סעיף 4 לחוק החסינות ("בתקופת כהונתה של אותה כנסת"). פסק הדין ניתן לאחר שלא עלו יפה המגעים בין כץ לבין הפרקליטות על הסדר טיעון.

עם כינונה של הכנסת ה-23, וכפוף להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, למסור מחדש את כתב האישום לכנסת הנוכחית ולבקשת חסינות חדשה של כץ, יוטל על הכנסת ה-23 להחליט בשאלת החסינות. מאחר שהכנסת ה- 22 התפזרה זה מכבר, והכנסת ה-23 לא דנה בעניין - אין מקום שבג"ץ יפסוק בשלב זה, נאמר בפסק הדין של השופטים ניל הנדל, עופר גרוסקופף וענת ברון.

הנדל אומר: "העתירות מעלות שאלות חשובות וכבדות משקל על אודות גבולות החסינות ופרשנות העילות שמקנה החוק. בין היתר הן מעוררות שאלות באשר לאופן יישומו של מבחן הסיכון הטבעי על עבירה של מרמה והפרת אמונים שבוצעה לכאורה במסגרת הליכי חקיקה. אולם לאחר שקילת טענות הצדדים וקיום דיון בעתירות, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להידרש לשאלות אלו בשלב זה, משום היותן תיאורטיות ומוקדמות".

הנדל מוסיף: "התפקיד המובהק של בית המשפט הוא להכריע במחלוקות ממשיות ולמצוא להן פתרון. הכרעה בעתירה תיאורטית עלולה באופן עקרוני להסיג את גבולן של רשויות שלטון אחרות. כך ביתר שאת שעה שעסקינן בנושא רגיש הנוגע ללב הזירה הפרלמנטרית-פוליטית כמו בעניינו – דבר המצדיק כשלעצמו לנקוט ריסון שיפוטי". אין המדובר במקרה חריג, בו בית המשפט דן בשאלות תיאורטיות; במקרים בהם הדבר נעשה, היה זה בשל החשיבות של הכרעה משפטית עקרונית במועד הגשת העתירה. לעומת זאת, אין דחיפות בהכרעה כעת בעניינו של כץ וניתן להמתין למועד בו היא תהיה אקטואלית.

כץ היה שר העבודה והרווחה בממשלה הקודמת וכיום הוא יו"ר ועדת העבודה והרווחה. על-פי כתב האישום נגדו, באוקטובר 2010, ביוזמתו של איש שוק ההון מוטי בן-ארי, הניח כץ על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית - תיקון 44 לחוק ניירות ערך - שנועדה להביא לשינוי בסדר הנשייה של חברות המצויות בחדלות פירעון, כך שבעלי אג"ח "רגילים" יקדימו את בעלי השליטה בחברות. הדבר עשוי להביא לכך שבאופן מעשי, בעלי השליטה לא יקבלו בחזרה את חובות החברות כלפיהם.

לטענת הפרקליטות, כץ ובן-ארי תיאמו הזרמת עשרות הוראות מסחר בניירות ערך. כתוצאה מהתיאום נקשרו עשרות עסקות, בהיקפים של מיליוני שקלים, לאורך ימים רבים ובמגוון ניירות ערך, באופן שהניב לכץ תועלת כלכלית. לאחר אישורו של תיקון 44, נאמר בכתב האישום, המשיך בן-ארי להעניק לכץ טובות הנאה כלכליות שונות. במקביל, ניסה כץ לקדם הצעת חוק נוספת שיזם בן-ארי, ולפיה בעלי שליטה בחברות שנקלעו לקשיים יהיו חייבים להחזיר את הדיבידנדים שקיבלו בחמש השנים הקודמות - הצעה שגם היא הייתה מיטיבה עם בן-ארי וקבוצת קובי מימון שאליה היה מקורב. בשל כל אלו מיוחסת לכץ עבירה של מרמה והפרת אמונים.

ועדת הכנסת והמליאה העניקו לכץ את החסינות המהותית, לפיה מעשיו נעשו במסגרת מילוי תפקידו ולכן לא ניתן כלל להעמידו לדין עליהם. כץ קיבל חסינות גם לנוכח הטענה שהימנעות מההליך נגדו לא תפגע מהותית באינטרס הציבורי. הוועדה דחתה את בקשתו של כץ להעניק לו חסינות בנימוק שכתב האישום הוגש תוך אפליה או בחוסר תום לב.