הבמאי מוחמד בכרי שיקר ביודעין כאשר יצר את הסרט "ג'נין, ג'נין" - קובעת (יום ב', 11.1.21) שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, הלית סילש. היא קבעה, כי בכרי יפצה את סגן-אלוף (מיל') ניסים מגנאג'י, אחד מלוחמי צה"ל המופיעים בסרט, ב-175,000 שקל. עוד אסרה סילש להקרין את הסרט והורתה להחרים את עותקיו המצויים בישראל, אם כי לא הורתה לחברת גוגל להוריד אותה מאתר יוטיוב שבבעלותה.

סרטו של בכרי מתיימר לתאר, באמצעות ראיונות, את שהתרחש במחנה הפליטים ג'נין בעת מבצע "חומת מגן" בשנת 2002, אך בית המשפט העליון כבר קבע, כי מדובר בלשון הרע בוטה כלפי צה"ל וחייליו. עם זאת, בית המשפט העליון דחה תביעת לשון הרע שהגישו כמה מן החיילים שהשתתפו בקרב, בהזכירו שלא ניתן להטיל חיוב בשל לשון הרע על קבוצה, שכן החיילים לא הוכיחו שמישהו מהם נראה בסרט וניתן לזהותו. מגנאג'י מופיע בסרט ונראה בו בצורה ברורה, ולכן תביעתו התקבלה.

סילש מזכירה במיוחד ארבע סצינות מתוך הסרט. האחת: יצירת הרושם כאילו טנק ישראלי דרס במכוון פלשתינים כפותים ששכבו על הקרקע. השנייה: יצירת הרושם כאילו חיילים ירו ללא סיבה בזרועו של קשיש. השלישית: העלאת טענות כאילו טנקים ישראלים הפגיזו את בית החולים במחנה, שרפו חלק ממנו ומנעו הגעת כוחות חירום אליו, לצד הטענה כאילו רצחו פלשתיני. הרביעית: טענתו כביכול של זקן פלשתיני לפיה חיילים שדדו את רכושו, סצינה שהיא הרלוונטית לתביעתו של מגנאג'י.

טענתו העיקרית של בכרי הייתה התיישנות. לדבריו, הסרט הוצג לראשונה בשנת 2002 - בעוד התביעה הנוכחית הוגשה רק בשנת 2016, שבע שנים לאחר מועד ההתיישנות. מגנאג'י טען, כי ידע על הסרט אך לא צפה בו עד 2015 ולא ידע שהוא נראה בו. סילש קיבלה טענה זו, בעיקר לנוכח אמינות עדותו של מגנאג'י. הוא אדם שפיו וליבו שווים, אינו שוחר ריב ומדון, הרכיב החינוכי חשוב לו מאוד והוא נותר מצולק רגשית מאירועי הקרב במחנה, ציינה. עדים נוספים אישרו, כי אכן מגנאג'י לא ידע עד 2015 שהוא מופיע בסרט.

בהקשר זה מתייחסת סילש להתנהלותו של עו"ד ישראל כספי, אשר הוביל את מאבקם המשפטי הקודם של הלוחמים נגד בכרי. בין היתר, הוא ציין את שמו של מגנאג'י כמי שמבקש להצטרף לעתירה לבג"ץ נגד הסרט לפני כעשר שנים - לכאורה ראיה לכך שהוא היה ער כבר אז להופעתו בו. אולם, סילש קובעת שככל הנראה כספי הוסיף את שמו של מגנאג'י מבלי לדבר איתו, שכן הוא ראה את עצמו כמוביל המאבק הציבורי וסבר שהוא מורשה לפעול בכל דרך כדי לקדמו. "התנהלותו באולם בית המשפט עוררה לא אחת חוסר נוחות רבה מאוד, ועדותו לוותה בתיאורים דרמטיים, תוך שתשובות רבות ניתנו בלשון רבים, ותוך שימוש חוזר במילה 'אנחנו'", מוסיפה סילש.

עוד אומרת סילש, כי לכאורה - סביר היה שמגנאג'י יבדוק כבר לפני כ-15 שנה האם הוא מופיע בסרט. אולם, מדובר באירוע מוקצן וייחודי, שכלל לא ניתן לבחון במשקפי ה"סבירות" הרגילים. "אין שום דבר 'רגיל' בלוחמה, ודאי לא כזו במסגרתה מאבד אדם מחבריו או פקודיו, וכפועל יוצא התנהלותו או התגובה שלו לאותם אירועים, אינה יכולה להיבחן במנותק מכך, לרבות סבירות יכולתו לצפות בסרט, שעה שהוא אינו מודע לכך שהוא מופיע בו... אני מוצאת כי רצונו של התובע שלא לשוב ו'לחפור' בפצעי נפשו מהלוחמה במבצע, אינו בלתי סביר בנסיבותיו של מקרה זה, וכי אין לראותו כמי שלא נקט באמצעים סבירים לצורך צפייה בסרט, ולו על-מנת לוודא אם הוא מופיע במסגרתו אם לאו".

בכרי טען עוד, כי מדובר בתביעת השתקה - אך סילש קובעת שהיא אינה עומדת בקני המידה שנקבעו בפסיקה להגדרתה ככזו. מגנאג'י נראה בסרט למספר שניות בסצינה של אותו זקן הטוען שרכושו נבזז, ובניגוד לטענתו של בכרי - הוא לא צולם מאחור אלא בפרופיל; שני עדים אמרו לבית המשפט, כי הם זיהו אותו היטב, וכך גם התרשמה סילש עצמה. בכרי גם נעזר בחוות דעתו של פרופ' רם לוי, אשר טען, כי הצופה הסביר לא ייחס למגנאג'י את האירוע - אך סילש דחתה אותה. היא אומרת:

"לא אך שתמונת התובע והחיילים הנוספים אינה מנותקת מתיאור סיפור ביזת הזקן, אלא כי הנתבע, כמי שערך וצילם את הסרט, מצא לנכון למשוך את הכתוביות והמלל המתואר על-ידי המרואיין הזקן, אל התמונה בה מוצגים התובע ושני חיילים נוספים. בנסיבות אלו, ברור כי צופה מן השורה, יקשר את התובע הפרטני עם הטענות ביחס לאירוע המזעזע, המתואר במסגרתו". חוות הדעת של לוי "מושפעת, באופן מובהק, מעמדותיו ואמונתו האישית, והוא אף אישר כי ברקע חוות הדעת אותה מסר, ומעבר לשאלה הנקודתית בדבר ייחוס אירוע זה או אחר לתובע, עומדת אידאולוגיה רחבה יותר, זו אשר עניינה חופש הדיבור, ראיית עמדת הצד שכנגד וקבלתה של ביקורת". מעבר לכך, היא אינה מתקבלת על הדעת מבחינת ההקשר של הסצינה והסרט כולו.

בקובעה שמדובר בלשון הרע, אומרת סילש: הסצינה היא "חלק ממארג כולל של סצנות המייחסות לחיילי צה"ל מעשים בלתי נתפסים באכזריותם ותוך הפגנת חוסר אנושיות וזלזול בחיי אדם. כפי שצוין על-ידי כלל הערכאות אשר דנו או נדרשו לסרט, לא יכול להיות ספק כי ייחוס איזה מן המעשים הללו לפלוני, ייתפס על-ידי האדם הסביר כמעשים המשפילים ומבזים את אותו אדם, ואלו אשר יש בהם כדי לעשותו מטרה לשנאה. בנסיבות אלו, נהיר כי לצילומו של התובע באחת מן הסצנות, יש כדי להשליך, בין היתר, על תפיסתו של הצופה הסביר את התובע שבפני".

סילש מדגישה, כי אם היה ממש ב"עובדות" שהציג בכרי, או שלפחות היה עושה מאמץ של ממש לברר אותן - היא לא הייתה פוסקת נגדו. אלא שהמצב הוא הפוך: "הראיות אינן מלמדות כי נבחן, בדרך כלשהי, קיומו של ממשק בין הראיונות לבין המציאות, ולא הוכח כי הסצנות אותן בנה וערך הנתבע בסרט מבוססות על מצע עובדתי כלשהו, ולו מינימלי... בירור העובדות או הצגתן של שאלות לצורך ביסוס ראייתי כלשהו של הנתונים, לא היה חלק מדפוס הפעולה של הנתבע במהלך הפקתו של הסרט, וספק גדול אם היוו כלל שיקול במערך שיקוליו... מקום בו מוצגים במסגרת הסרט - תיאורי זוועה כנתונים עובדתיים, הגם כי אלו לא נבדקו ולא הוצגה ולו ראשית ראייה ביחס להתרחשותם בפועל, אין הנתבע יכול להוסיף ולטעון, בתום לב, כי המדובר בהבעת דעה החוסה תחת מטריית הגנות החוק".

חוסר תום הלב של בכרי בא לידי ביטוי גם בכך שלמרות פסיקת בית המשפט העליון בשנת 2011, הוא המשיך להקרין את הסרט כמות שהוא - כולל הוספת המילים "טבח" ו"רצח עם" לתרגום האנגלי, למרות שכלל לא נשמעו מפי המרואינים. סילש מוסיפה: "הראיות בתיק זה מלמדות כי הנתבע בחר, במודע, שלא לערוך בדיקה, ולו מינימלית, ולו ראשונית, של הטענות והעובדות הבאות לידי ביטוי במסגרת אותם ראיונות, ואז אף הגדיל לעשות כאשר מצא לנכון לשזור לתוך ובין אותם ראיונות, מגוון תמונות, קטעי וידאו ומוזיקה אשר יש בהם עצמם, כמו גם במיקום ובדרך בה הוכנסו לסרט, כדי להמחיש ובחלק מהמקרים אף להעצים את האמור באותם ראיונות.

"...ביחס לחלק מהתיאורים או המצגים המפורטים בסרט, הנתבע מודע, באופן פוזיטיבי וממשי, כי הם אינם אמת, וביחס לחלק אחר - כי הוא מציג את הראיונות כאלו הכוללים תיאור עובדתי - הגם כי זה לא נבדק וממילא לא נתמך בראיה כלשהי. ואילו מן העבר השני, ניצב התובע, אדם פרטי אשר נקרא על-ידי מדינת ישראל לשירות צבאי במהלך מבצע חומת מגן, ומוצא עצמו מוצג בגוף אותו סרט, כמי שבוזז את כל ממונו של אדם אחר, מבוגר וחסר ישע, וזאת כחלק מהצגתה של מציאות אלטרנטיבית כוללת, פרי יצירתו של הנתבע".

כאמור, סילש קבעה, כי בכרי יפצה את מגנאג'י ב-175,000 שקל (התביעה עמדה על 2.6 מיליון שקל) וישלם הוצאות בסך 50,000 שקל. היא אסרה להקרין את הסרט בארץ והורתה להחרים את כל העותקים שמיקומם ידוע לבכרי. את מגנאג'י ייצגו עוה"ד נבות תל-צור וטל שפירא.