מחלוקת בעליון על מתחמי הענישה בעבירות מין חמורות

מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון בנוגע לקביעת מתחמי הענישה בעבירות מין חמורות. השופט יוסף אלרון סבור (יום ה', 26.8.21), כי עונשי המינימום הקבועים בחלק מן העבירות צריכים להיות מוכפלים במספר העבירות כדי לקבוע את הרף התחתון של המתחם, בעוד העונש המירבי צריך לסמן את הרף העליון במקרים החמורים ביותר. המשנה לנשיאה ניל הנדל והשופטת דפנה ברק-ארז סבורים, כי התיק שבפניהם אינו מצריך הכרעה בשאלות אלו.

החוק קובע שורה של עבירות בהן ייגזר לכל הפחות רבע מן העונש המירבי, אלא אם כן בית המשפט מצא טעמים מיוחדים להימנע מכך; על-פי הפסיקה, טעמים שכאלו הם לרוב סיכויי שיקום טובים. העבירות הן: אונס (16 שנות מאסר), אונס בנסיבות מחמירות (20 שנה), מעשה מגונה בנסיבות אונס (שבע שנים), מעשה אונס בנסיבות אונס בנסיבות מחמירות (עשר שנים), מעשה מגונה בכוח (שבע שנים), בעילת קטינה (16 שנים), מעשה מגונה בקטין בן משפחה (עשר שנים) ומעשה מגונה בקטין בן משפחה בנסיבות מחמירות (15 שנים).

אלרון מציין, כי החוק שותק בשאלה כיצד יש לחשב את העונש המירבי במקרה של ריבוי עבירות, וזאת למרות שסעיף זה נחקק לפני 20 שנה; ולמרות שהרשעה בעבירות מין מרובות אינה חריגה, גם אין על כך פסיקה מחייבת. בפסיקה קיימות שתי גישות: הגישה החופפת - התעלמות ממספר העבירות וקביעת מתחם הענישה לפי העבירה החמורה ביותר; והגישה המצטברת - קביעת מתחם לכל עבירה בנפרד בהתאם לעונש המינימלי. לדעת אלרון יש לאמץ את הגישה המצטברת לקביעת הרף התחתון, אם כי אין לקבוע "כלל אצבע" לגבי יישומה בפועל.

לצד זאת, אלרון מזהיר משימוש יתר בעונשים המירביים: "נדמה שאין גבול לחומרת עבירות המין, ולכן שימוש יתר בעונש המירבי עלול להביא במהרה למיצוי מרחב שיקול הדעת השיפוטי בענישה, מבחינה פורמלית ומהותית. כמו-כן, גם בקרב עבירות המין החמורות ביותר קיימת שונות רבה, בשלל היבטים - דבר המקשה על גיבוש הנחיות חדות וקשיחות למלאכת הענישה, ומחייב גמישות בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי לאור העקרונות המנחים - הלימה, אינדיבידואליות, ואחידות הענישה".

לדעת אלרון, "גם בהקשר זה עדיפה גישת ביניים, לפיה העונש המירבי על עבירות מין יהווה 'נקודת מכוון' - לא מוצא, ולא בהכרח סיום - בכך שיסמן עבור בית המשפט את תקרת מתחם העונש במקרים החמורים ביותר, מבחינת סוג העבירה ודרך
ביצועה, לרבות קיומן של נסיבות מחמירות ייחודיות, כגון קטינות וקרבת משפחה, וכן מבחינה כמותית (מספר מעשי העבירה, משך ותדירות ביצועם, ומספר הקורבנות). כל זאת, בהתאם לתפיסת העונש המירבי כ'סימן דרך לענישה ראויה', ומכאן לטעמי מקבלת משנה תוקף במקרים אלה. על כן, חיוני בעיני כי במקרים המתאימים, בית המשפט ימצא כראוי והולם להטיל את העונש המרבי על עבירת המין החמורה ביותר - ולפיכך, אין לקבוע את מתחם העונש באופן הסותם מראש את הגולל על האפשרות שהעונש המירבי אכן יוטל".

ברק-ארז אומרת כי בית המשפט לא שמע טיעונים סדורים ולכן לא ניתן להכריע בשאלות העקרוניות. "אני נוטה להימנע מטרמינולוגיה של צבירה, ולהסתפק בכלל המובן מאליו שמספר העבירות המיוחסות לנאשם בגדרו של כל אישום אמור להשפיע מטבע הדברים על קביעתו של מתחם העונש - הן המתחם התחתון והן המתחם העליון - וממילא גם על מידת העונש שיושת בסופו של דבר", היא מוסיפה. הנדל הסכים עם ברק-ארז.

בית המשפט החמיר פה אחד את עונשו של אדם בן 71 שביצע עשרות עבירות מין בבתו, נכדתו ואחייניתו - כולל כאשר שתי האחרונות היו ילדות - והעמיד אותו על 15 שנות מאסר, במקום 11 שנים שגזר בית המשפט המחוזי בחיפה. את המדינה ייצגה עו"ד ורד חלאוה, ואת הנאשם - עו"ד שלומציון גבאי-מנדלמן.