הצעה צנועה ליועץ הנכנס

עם סיום כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הופיעו בעיתונות הכתובה - כפטריות אחרי הגשם - מאמרי שבח רבים לפועלו, כלוחם ללא חת בשחיתות השלטונית. אין להקל ראש בחשיבותה של אכיפת החוק כנגד שחיתות של אנשי השלטון - כשהיא קיימת. אך ישראל אינה מדינה מושחתת. לשמחתנו, מדד השחיתות בה אינו גבוה בהשוואה למדינות אחרות, ואפילו בהשוואה למדינות מערביות אחרות. לעתים נדמה כי אנשים כה כמהים להילחם בשחיתות השלטונית, שכאשר הם מתקשים למצוא כזו, הם מתארים זוטי דברים, כגון הלנת פעילים של מטה בחירות במלון ללילה אחד, כמתן שוחד.

בעיה ממשית יותר בחברה הישראלית היא דווקא הקונפליקטים החריפים, לרבות המתח שבין "יונים" לבין "ניצים", ונדרשות סובלנות אמיתית וחוכמה רבה כדי שלא להחריף אותם.

אני אזכור את מני מזוז כיוהמ"ש האגרסיבי של ההינתקות. ככלל, סבורני כי רשויות אכיפת החוק בישראל, החל במשטרה, דרך הפרקליטות והיוהמ"ש וכלה בבתי המשפט, טעו בהתייחסותם לתופעה רחבת הממדים של מחאה בלתי אלימה - "אי-ציות אזרחי" - כאל מרד אלים. התייחסות זו חטאה לאלפים רבים של מפגינים שהתנגדו להינתקות, ובמקום להכריז עליהם מלחמת חורמה, ניתן וצריך היה לטפל אך ורק באנשי השוליים הקיצוניים הספורים ביניהם, שהפגינו אלימות, וזאת באמצעות הכלים שמספק למכביר החוק הפלילי הקיים. יתרה מכך: התייחסות שכזו לציבור כה גדול לא זו בלבד שאינה מוצדקת, אלא היא אף אווילית, שהרי לאחר ההינתקות על כולנו להמשיך לחיות יחד, ואין טעם לסכן את החברה בדחיפת אזרחים נוספים אל חיקן של תחושות ניכור, שלא חשו קודם לכן.

למשטרת ישראל יתרונות וחסרונות. חיסרון בולט הוא אלימות השוטרים כלפי אזרחים. גם לפרקליטות יתרונות וחסרונות.

חסרונות בולטים הם להיטות יתר להשגת הרשעות רבות יותר ולגזירת עונשים חמורים יותר, אשר כבר הוליכה למה שמכונה בעולם "פליליות יתר" (overcriminalization) ולאכיפת חוק סלקטיבית ללא הצדקה. תפקידו של היוהמ"ש בעת ההינתקות היה לשנן באוזני אנשי אכיפת החוק את זכויות האדם - לרבות חופש הביטוי, חופש המחאה, חופש ההפגנה, חופש המצפון וחופש ההתאגדות - ואת זכויותיהם של חשודים ונאשמים. במקום זאת טבע היוהמ"ש מזוז את הביטוי "אפס סובלנות", והנהיג פעולות אכיפה אגרסיביות מאוד, לרבות הגדרת המחאה כמרד; בקשות למעצר מפגינים שלא נקטו באלימות, שמשמעותן ענישה לפני משפט; נקיטת מעצר עד תום ההליכים המשפטיים של מפגינות בכיתה ח'; התייחסות לחסימת כבישים כאל עבירה חמורה מאוד ומסוכנת, שדינה בחוק 20 שנות מאסר; דיכוי מחאה חוקית ועצירת אוטובוסים של מפגינים; מתן עדיפות מיוחדת לטיפול בתיקים הקשורים בהינתקות ועוד.

אחת התוצאות של מדיניות זו ושל המסר המוטעה שקיבלו השוטרים, באה לידי ביטוי בפינוי עמונה: כולנו ראינו על מרקע הטלוויזיה פרשים המרוצצים באלות גולגלות של מפגינים ורומסים אותם בפרסות סוסיהם.

לאחרונה שוב התעורר הוויכוח סביב ההצעה להפריד בין שני תפקידיו הכל כך שונים של היוהמ"ש: האחד - יועץ לממשלה; והשני - ראש התביעה הכללית. נראה שאכן מדובר בשני תפקידים כה שונים, עד כי יש להפריד ביניהם, במיוחד לאור העובדה שכל אחד מהם מצריך עבודה קשה במשרה מלאה. הטלת שניהם כאחד על אותו אדם מאלצת אותו להאציל סמכויות רבות במקום לבצע בעצמו את תפקידיו הרבים - וכראוי. במצב הקיים ניתן לשאול: מהו מוֹתר היוהמ"ש מפרקליט המדינה? הרי בראש הפרקליטות עומד פרקליט בכיר, המסוגל לנהל אותה בעצמו. אחת התשובות שאציע ליוהמ"ש הנכנס יהודה וינשטיין היא, שנוכח האפשרות כי פרקליט המדינה - בשל תפקידו, בשל הסובבים אותו, בשל עברו כתובע ובשל היותו אדם - ייסחף בנטייה הכללית של הפרקליטים לאכיפה, להרשעה ולענישה, על היוהמ"ש לעמוד כצוק איתן, השומר על זכויות האדם בכלל ועל זכויות חשודים ונאשמים בפרט, גם בעת סערה. בהצלחה!