בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע (יום ג', 18.12.01) את חברות הביטוח איילון והפניקס בהסדר כובל, הנוגד את חוק ההגבלים העסקיים. כמו כן הורשעו מנכ"ל הפניקס דאז, איתמר בורוביץ, לוי רחמני (מנכ"ל) ונגה רחמני (משנה למנכ"ל) מחברת איילון.
הכרעת הדין בעבירות הפליליות ניתנה על-ידי שופט בית המחוזי בירושלים, דוד חשין. הנאשמים הורשעו ביצירת קרטל בלתי חוקי בשלושה ענפים (מתוך 4 בהם הואשמו): דירות, בתי עסק, רכב ובענף התשתיות. באישום הנוגע לקרטל בלתי חוקי בענף הרכב, זוכו הנאשמים, למעט שני פריטים באישום הנוגע לענף זה.
הטיעונים לעונש וגזר הדין יינתנו במועד אחר.
רקע:
במסגרת כתב האישום הואשמו חברות הביטוח איילון והפניקס בביצוע קרטל בלתי חוקי, בעצם זאת שקיימו פגישות ותיאמו מהלכים שונים בענף הביטוח. כתב האישום כולל את המנהלים הבכירים בחברות אלה: מנכ"ל הפניקס לשעבר, איתמר בורוביץ; לוי רחמני (מנכ"ל) ונגה רחמני (משנה למנכ"ל) מחברת איילון.
על-פי כתב האישום, בשנים 1993-1991 ביצעו הנאשמים התארגנות קרטלית, יחד עם 6 חברות ביטוח נוספות. הם קבעו מחירים אחידים שחייבו את כל אותן חברות, ובכך יצרו למעשה קרטל. בדרך זו קבעו מחירים מחייבים בארבעה ענפים מרכזיים: דירות, בתי עסק, רכב ובענף התשתיות.
בכתב האישום המקורי הואשמו חברות נוספות, אולם הנאשמים בהן הגיעו לעסקת טיעון והודו בעיסקת טיעון בעבירות המיוחסות להם, למעט אותן עבירות שהתייחסו לקרטל בלתי חוקי בענף הרכב (שהוא למעשה הגדול והחשוב ביותר, ועלול היה "להזמין" תביעות ייצוגיות). המדובר בחברות: כלל ביטוח, מגדל, מנורה, ציון, המגן וסהר. ב-1997 הם הורשעו, ובית המשפט גזר על אותם נאשמים קנסות ומאסר על תנאי; ועל החברות - קנסות.
איילון והפניקס סירבו להצטרף לעיסקת הטיעון, כפרו באישומים ועמדו על הוכחת חפותם בבית המשפט. עורכי הדין חנן מלצר ואורן גלעדי הם שייצגו את הנאשמים. התביעה יוצגה על-ידי מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, שמעון דולן.
הכרעת הדין
הקראת הכרעת הדין נמשכה כשלוש שעות. השופט חשין עשה עבודה יסודית ביותר, ונאלץ/נאנס להתמודד עם היקף עצום של חומר משפטי. הכרעת הדין מחזיקה 836 עמודים. המשפט עצמו נשמע ב-185 ישיבות מלאות (שלוש בשבוע). נשמעו 47 עדי תביעה ו-21 עדי הגנה.
בסה"כ הונחו בפני השופט כ-40,000 עמודים, מזה 31,000 עמודי פרוטוקול, 8,000 עמודי סיכומים ו-1,500 מוצגים. המדובר באחד המשפטים הגדלים והמורכבים.
תמצית הכרעת הדין
מבוא
הכרעת הדין מחזיקה כאמור 836 עמודים. כדי שניתן יהא להביא זאת בפני הציבור (בשפת בני אדם), טירחה הנהלת בתי המשפט וערכה תמצית הכרעת הדין (כהודעה). תמצית זו מהווה את עיקרי הדברים. הדברים מובאים כאן, כלשונם (ציטוט):
בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כבוד השופט דוד חשין, הרשיע היום, ג' בטבת התשס"ב, 18.12.01, את חברות הביטוח הפניקס בע"מ ואיילון בע"מ, ואת מנהליהן - איתמר בורוביץ (מנכ"ל הפניקס), לוי רחמני (מנכ"ל איילון) ונגה רחמני (סמנכ"ל איילון ובנו של לוי רחמני), בעשיית הסדרים כובלים (שלא הוכשרו כחוק), בשוק הביטוח בשנת 1992, בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים. הנאשמים הואשמו בעשייתם של שישה הסדרים כובלים: אחד בענף בתי עסק, שלושה בענף הרכב, אחד בענף הדירות, ואחד בענף הציוד המכני ההנדסי ("צמ"ה"). כל הנאשמים זוכו מעשיית ההסדר הכובל בנוגע לתעריפי רכב 91'. כל הנאשמים הורשעו בעשייתם של ארבעה הסדרים כובלים - ההסדרים הכובלים הנוגעים לתעריף בתי עסק, לחלוקת שוק הקולקטיבים בענף הרכב, לתעריף רכב 92', ולהגבלת ההנחות בדירות. בענף הצמ"ה הרשיע בית המשפט את איילון ומנהליה ("נאשמי איילון"), וזיכה מחמת הספק את הפניקס ומנהלה ("נאשמי הפניקס").
היקף התיק
הכרעת הדין מחזיקה 836 עמודים והיא מסיימת משפט אשר שמיעת הראיות שבו ארכה שנתיים והתקיימו בו 185 ישיבות מלאות, בקצב של שלוש בשבוע, שנמשכו לרוב מבוקר עד אחה"צ. העידו בו 47 עדי תביעה ו-21 עדי הגנה. בשבתו לכתוב את הכרעת הדין בתיק זה, היו מונחים בפני בית המשפט מעל ל-31,000 עמודי פרוטוקול, 8,000 עמודי סיכומים, ו-1,500 מוצגים הנמצאים ב-18 קלסרים עבים, ובסה"כ מעל 40,000 עמודים. בהכרעת הדין מצויין כי בספרות המשפטית קיבלו תיקים כאלה את הכינוי - דינוזאורים.
בתי עסק
בענף בתי עסק קבע בית המשפט, כי הפניקס ואיילון נעשו צדדים להסדר כובל באמצעות מנהליהן, בורוביץ ורחמני, הנושאים באחריות אישית וישירה לכך.
עיקרו של ההסדר שהוכח הוא בעובדה שחברות הביטוח, בהן הפניקס ואיילון, הפעילו, כתוצאה מהסכמה מוקדמת שהתגבשה בפורומים שונים בהם התכנסו נציגים של חברות הביטוח, תעריפי ביטוח חדשים וזהים כמעט לחלוטין - ובמועדים מתואמים.
התעריפים שנקבעו בהסדר הכובל היו גבוהים בעשרות אחוזים מן התעריפים שקדמו להם, וכללו מרכיבים שצימצמו את היקף הכיסוי הביטוחי והגדילו את מחירו, לרבות את ההשתתפות העצמית של המבוטחים.
אשר לנגה רחמני, סמנכ"ל איילון בעת הרלוונטית, נמנע בית המשפט מלקבוע, מחמת הספק, כי היה הוא מעורב בעשיית ההסדר הכובל באופן ישיר. עם זאת, בחוק ההגבלים העסקיים נקבעה הוראה לפיה אם הורשע תאגיד בביצוע עבירה לפי החוק, יש להרשיע בביצועה גם כל מנהל פעיל בתאגיד אלא אם הוכיח שלא ידע על ביצוע העבירה ובנוסף שעשה כל מה שהיה ניתן לעשות באופן סביר כדי למנעה.
המדינה האשימה את שלושת המנהלים גם באחריות לפי הוראה זו, כחלופה לאחריות אישית וישירה מקום שזו לא תוכח. בית המשפט קבע כי נגה רחמני - בניגוד לטענתו - היה מנהל פעיל באיילון בתקופה הרלוונטית (כמשמעות מונח זה בחוק ההגבלים העסקיים), וכי לא שיכנע את בית המשפט כי לא ידע על שותפותה של איילון להסדר הכובל וכי פעל למניעת התרחשות זו. על כן קבע בית המשפט כי גם נגה אחראי להיותה של איילון צד להסדר הכובל בענף בתי עסק, מכוח מעמדו בחברה, המטיל עליו אחריות "אישית-נגזרת".
בנוסף ייחסה התביעה לנאשמים כבילה בנוגע לשיעור עמלות סוכני הביטוח המשולמות על-ידי החברות (בקשר לפוליסות לבתי עסק) בהעמדת העמלה על שיעור זהה - %27.5. בית המשפט קבע כי רק בנוגע לנאשמי הפניקס הוכיחה התביעה כנדרש את היותם צדדים להסדר זה בין חברות בשוק הביטוח, ואילו לגבי נאשמי איילון (איילון בע"מ, לוי ונגה רחמני), לא הוכח הדבר מעל לספק סביר.
ענף הרכב
בנוגע לאישום בענף הרכב, הרי שלגבי פריט אישום אחד מתוך שלושה שבאישום בענף זה, הפריט בו יוחסה לנאשמים שותפות להסדר כובל בנוגע לתעריפי ביטוח הרכב בשנת 91' - זיכה בית המשפט את כל הנאשמים. זאת, לאור מעורבות של הפיקוח על הביטוח בהיווצרותה של תאימות בתעריפי החברות באותה שנה.
בענף הרכב (בין היתר) על כל חברה לקבל את אישור המפקח על הביטוח לתעריפה. לא הוכח כי מקורה של זהות התעריפים ב- 91' הינו בהסכמה מוקדמת בין החברות השונות על הגשת תעריפים זהים לאישור המפקח; בית המשפט קיבל את טענת הנאשמים לפיה הפיקוח על הביטוח הפנה את איילון, כמו גם חלק מהחברות האחרות שביקשו את אישורו לתעריפיהן, להעתיק את מבנה התעריף המאושר של הפניקס, שנבנה על-פי שיטה חדשה. עם זאת, נמצא כי לאחר שנכנסו התעריפים לתוקפם, הוחלפו בין החברות תלונות על סטייה ממנו, בבחינת "שיטור" התעריף החדש.
בית המשפט נמנע מלבחון את האפשרות כי ה"שיטור" מעיד על קיומו של הסדר כובל שגובש לפני הגשת התעריפים לאישור המפקח - אף שלא קיבל את טענת נאשמי הפניקס (הפניקס בע"מ ובורוביץ) כי מקור התלונות נעוץ בתוקפם המחייב של התעריפים שאושרו על-ידי הפיקוח - משום שהנאשמים כלל לא הואשמו בשיטורו של תעריף רכב 91', ולאור הבטחתה של התביעה לסניגוריה, ושל בית המשפט בעקבותיה, כי לא תהיה כל סטייה מכתב האישום במשפט זה.
לגבי שני הפריטים הנוספים באישום הרכב, חלוקת שוק הקולקטיבים ותעריפי ביטוח הרכב לשנת 92', הרשיע בית המשפט את כל הנאשמים בעשיית הסדרים כובלים. בית המשפט קבע כי החברות הנאשמות נעשו צדדים להסדרים אלה באמצעות שלושת המנהלים הנאשמים, הנושאים באחריות אישית וישירה לכך.
אשר לפריט האישום בדבר חלוקת שוק הקולקטיבים, עיקרו של ההסדר שהוכח היה בכך שהחברות השותפות לו תימנענה מהגשת הצעות מתחרות לביטוח קולקטיבים (דוגמת עובדי המדינה, מפעלים גדולים, בנקים וכיו"ב) המבוטחים בחברה אחרת.
אשר לתעריף רכב 92', עיקרו של ההסדר היה בכך שחברות הביטוח השותפות לו, ביניהן החברות הנאשמות, הסכימו, עובר להגשת תעריפי הרכב לשנת 92' לאישור המפקח על הביטוח, על הכללת שינויים זהים בתעריפיהן, ובין היתר העלאת שיעורי השתתפות עצמית (לשיעורים זהים) וביטול ה"חבילה" שכללה בין היתר כיסוי חינם לחפצים אישיים ושמשות. בית המשפט דחה, על-סמך חומר הראיות הרב, את טענת ההגנה המרכזית בהקשר זה, לפיה היה זה המפקח על הביטוח שהורה לחברות להכניס את השינויים הזהים בתעריפיהן.
ענף הדירות
האישום בענף הדירות, ייחס לנאשמים שותפות להסדר כובל לפיו כל הצדדים לו, בין היתר, הפניקס ואיילון, לא ייתנו הנחות מן הפרמיה בגין ביטוח דירה מעבר לשיעור של %10 "הנחת קולקטיב", ועוד %10 הנחה מיוחדת נוספת (היינו %19 מכסימום).
גם כאן, קבע בית המשפט, כי כל שלושת המנהלים נושאים באחריות אישית וישירה להיותן של הפניקס ואיילון צדדים להסדר הכובל. בית המשפט דחה בשתי ידיו את טענת הסניגוריה לפיה זהות שיעורי ההנחות מקורה ב"העתקת התנהגות מובילה" וקבע כי מקורה בהסדר בין החברות. הנאשמים טענו, גם כי כבילה בנוגע לשיעורי ההנחה בלבד, כאשר מחיר הבסיס אינו זהה בהכרח (ואכן לא הוכחה זהות שכזו במהלך המשפט), איננה הסדר כובל כמשמעותו בחוק ההגבלים העסקיים.
בית המשפט לא קיבל טענה זו, והגיע, בדרך של פרשנות תכליתית, למסקנה לפיה גם הגבלת ההנחה לשיעורים זהים היא כבילה הפוגעת בתחרות ועל כן נכללת בגדרו של האיסור שבחוק ההגבלים העסקיים. זאת, בתמצית, משום היותה של ההנחה מרכיב במחיר הסופי לצרכן ומשום היותה אלמנט שיווקי מן המדרגה הראשונה.
ענף הצמ"ה
האישום האחרון שיוחס לנאשמים הוא לגבי הסדר כובל בענף הצמ"ה. לפי ההסדר - כפי שהוכח - גובש תיקון אחיד לתעריף לכל החברות שהיו צד לו, בין היתר איילון. הסדר זה כלל גם הוא, כמו תעריף בתי עסק, מספר חידושים בהשוואה לתעריף שקדם לו (שעיקרם תוספת לפרמיה, הגדלת שיעור ההשתתפות העצמית, והטלת חובות שמירה מפורטות כתנאי לחבות המבטח), שהעלו את מחיר הביטוח למבוטחים והעמידו אותו על סך זהה ברובו ככולו של שוק הביטוח.
גם לתעריף זה נקבע על-פי ההסדר תאריך הפעלה זהה. בית המשפט פסק כי ההסדר הכובל בענף הצמ"ה נתגבש בוועד ענף הנדסי של איגוד חברות הביטוח, אשר היו"ר שלו אותה עת היה לוי רחמני, מנכ"ל איילון. לכן, לוי רחמני אחראי באופן אישי וישיר להיותה של איילון צד להסדר הכובל בענף הצמ"ה.
באשר לנגה רחמני, בית המשפט קבע כי למרות הראיות בדבר מעורבותו בהסדר בענף הצמ"ה קיים עדיין ספק שאינו מאפשר הרשעתו בגין אחריות אישית וישירה להסדר, אך מכל מקום נגה אחראי לביצוע העבירה מכוח היותו מנהל פעיל באיילון, שלא הוכיח כי לא ידע על ביצוע העבירה ועשה את כל הסביר כדי למונעה (ולהיפך - הכרעת הדין מראה כי נגה אף שימש חוליה בהוצאתו של ההסדר הכובל בענף הצמ"ה אל הפועל, תוך שהוא לכל הפחות עוצם את עיניו מלראות את שותפותה של איילון להסדר).
טענת ההגנה המרכזית באישום זה היתה, כי מקורה של הזהות בתעריפי החברות היה בתכתיב זהה של מבטחי המשנה, אשר נושאים ברוב הכיסוי הביטוחי (וגובים את רוב הפרמיה בהתאם). בית המשפט מצא מחד שפע של ראיות, לרבות ראיות בכתב מזמן אמת, המעידות על קיומו של הסדר כובל בענף הצמ"ה; ומאידך, לא מצא בית המשפט כל ראיה בכתב המעידה על תכתיב של מבטחי המשנה - וגם נציג מבטחי המשנה שהובא לעדות מטעם הסניגוריה לא העיד כך.
באשר לבורוביץ, לא נמצאו ראיות על מעורבות ישירה שלו בגיבוש ההסדר בענף הצמ"ה. בהכרעת הדין נאמר, כי בורוביץ היה יכול להיות אחראי רק באופן נגזר, מכוח היותו מנהל פעיל בהפניקס. ואולם, בית המשפט זיכה - מחמת הספק - את הפניקס מאישום הצמ"ה, למרות ראיות על כך שהפניקס הפעילה תעריף זהה לזה של החברות השותפות להסדר הכובל, ולמרות דחיית הטענה כי מקורה של הזהות בתכתיב של מבטחי המשנה. זאת, לאור מחדלה של המדינה מלהצביע כראוי, וכמוטל עליה, על האדם (האורגן) הקושר את הפניקס להסדר הכובל.
בית המשפט ציין כי קיימים כלים משפטיים שהיו אולי מאפשרים את הרשעת הפניקס גם בנסיבות אלה, אך מאחר שהתביעה אף לא טענה לקיומם, הרי שלנאשמי הפניקס לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפניהם.
טענת ההגנה המרכזית של איילון ומנהליה, שנטענה עוד כטענה מקדמית לביטול כתב האישום, הייתה טענת "ההגנה מן הצדק". עיקרה של הטענה הוא, כי איילון, חברה שהחזיקה בחלק קטן מאד משוק הביטוח דאז (כ-%1.5), "נאנסה" להצטרף להסדרים הכובלים, או לפחות לחלקם, תוך איומים בחרם מצד החברות הגדולות, אם לא תעשה כן, ולפיכך "מן הצדק" לזכותה, משום שהעמדה לדין של קורבן ה"אונס", ביחד עם ה"אנס", פוגעת בחוש הצדק וההגינות במובנם הבסיסי ביותר. מה עוד, שאיילון גם הופלתה לרעה (לטענתה) לעומת חברות אחרות ומנהליהן, שהיו שותפים אף הם לקרטל הנטען בכתב האישום, אך לא הועמדו לדין בפרשה זו.
הצטרפות למראית עין?
נאשמי איילון טענו גם כי הצטרפותה של איילון, לפחות לחלק מן ההסדרים (חלוקת שוק הקולקטיבים והגבלת ההנחה בענף הדירות), היתה למראית עין בלבד, שלא מתוך כוונה לפעול על פי ההסדר למעשה. בית המשפט דחה טענות אלה בשתי ידיו, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. מן הבחינה העובדתית, נקבע כי לרוב רובם של "מופעי החרם" - שגם לא הועלו באף אחת משורת החקירות של נאשמי איילון על-ידי חוקרי ההגבלים העסקיים - אין כל יסוד; ובפרק שכותרתו "יותר משאיילון שמרה על הקרטל, שמר הקרטל על איילון", קובע בית המשפט כי לא רק שאיילון היתה צד לקרטל (בכל הענפים שבכתב האישום), חיזקה את השותפות האחרות להתמיד בו ואף הובילה את הקרטל בענף הצמ"ה, אלא שהיא גם התעשרה מהקרטל התעשרות משמעותית, ועלתה כפורחת מתוקף קיומו. עוד נאמר בהכרעת הדין כי ככל שהיו בכלל מהלכים עונשיים כלפי איילון (דבר שאין לשלול לחלוטין), הם לא כוונו נגדה מחמת סירובה להצטרף לקרטל, כי אם "עקב חריגות היתר של איילון מההסדרים הכובלים - שאליהם הצטרפה כאמור מרצונה החופשי כשותפה מלאה ופעילה - לעומת החריגות הפחותות של שותפותיה לקרטל, שביקשו להענישה על רמאותה כלפיהן והגדלת נתח השוק שלה על חשבונן".
בית המשפט התייחס לכך שנאשמי איילון נקטו בקו ההגנה של "משחק מחבואים" בשאלת עצם קיומו של הקרטל, שכן עד לשלב הסיכומים ממש לא הציגו טיעון מוגדר בבירור, וטיעונם השתנה במהלך המשפט בבחינת "אין ולאו ורפיא בידיה" - כן ולא ורפה בידו.
הגנה מן הצדק?
נוכח המימצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין, מציין בית המשפט כי טענת ה"הגנה מן הצדק", מוטב היה לולא נטענה ולולא גזלה זמן שיפוטי כה רב. גם בהיבט המשפטי-עקרוני, נפסק כי מבחינת מדיניות ראויה אין להעניק הגנה לחברה המצטרפת להסדר כובל עקב לחצי השוק, וכי יש לעודד חברות כאלה לפנות לרשויות, בידיעה שאם לא תעשינה כן, תעבורנה גם הן עבירה בהצטרפותן להסדר האסור. כמו כן נפסק כי בגדרה הלשוני והפרשני-תכליתי כוללת הגדרת ההסדר הכובל גם הצטרפות להסדר למראית עין בלבד. בין יתר הנימוקים הפרשניים קובע בית המשפט כי מי שנעשה צד להסדר ולו למראית עין, מחזק את חבריו להסדר, שיתכן ולא היו נעשים כלל צדדים להסדר כובל לולא הצטרפותו: "ייתכנו מצבים ... שאלמלא הצטרפותו של אחד הצדדים (ולו רק למראית עין), לא יהיה הסדר כובל בכלל, שכן יתר המשתתפים בשוק לא יכבלו עצמם אם ידעו שאחד המתחרים בהם - שאינו כובל את עצמו - עשוי להפיק מכבילתם רווחים גדולים על חשבונם".
חקירת רשות ההגבלים העסקיים
טענת ההגנה המרכזית של הפניקס ובורוביץ (אשר לטיעוניהם הצטרפו, ככל שהתאים להם, לוי ונגה רחמני ואיילון) היתה כי לזהות התעריפים בין החברות השונות, יש הסברים חלופיים, ואין מקורה בהסדרים כובלים כי אם ב"התנהגות מקבילה" הנובעת ממאפייניו הייחודיים של שוק הביטוח, והם בעיקר היותו של השוק ריכוזי (אוליגופוליסטי), מעורבותם של מבטחי המשנה בשוק הביטוח, והיותו של שוק הפיקוח שוק מפוקח (על-ידי רגולטור - המפקח על הביטוח).
מעשים לאור היום
במסגרת טענתם זו טענו נאשמי הפניקס גם כי חוקרי ההגבלים העסקיים נמנעו מלחקור בכיוונים אלה, ובכך גרמו לנאשמים "נזק ראייתי" אשר פגע ביכולתם להתגונן כראוי מפני האישומים שיוחסו להם. בית המשפט בחן על-גבי מאות עמודים, תוך מתן משקל רב ל"ראיות בכתב מזמן אמת", את טיב המגעים שהיו בין החברות השונות, את מעורבותם של מבטחי המשנה ושל הפיקוח על הביטוח בפועל, ואת דרך התנהלות החקירה לפרטי פרטיה.
מסקנותיו של בית המשפט היו כי מקורה של הזהות בתעריפים נעוץ עמוקות בהסדרים כובלים אסורים, וכי למעט במקרה של תעריף הרכב לשנת 91', לא גורמים אלה הם שהיו בבסיס זהות התעריפים (וחלוקת השוק), אלא ההסכמות וההבנות האסורות בין החברות, כפי שעלו מראיות ברזל, שחלק גדול מהן בכתב ומזמן אמת (לרבות אמירות בכתב של הנאשמים עצמם).
באופן דומה גם דחה בית המשפט את טענת הפניקס ובורוביץ, לפיה מסרים שקיבלו הנאשמים מיועציהם המשפטיים ומן הפיקוח על הביטוח גרמו להם לסבור בטעות שמעשיהם אינם פליליים. לתמיכה בטיעון זה, נטען כי המעשים המיוחסים להם נעשו לאור יום ובגלוי.
בית המשפט הביע קושי רב לשעות לטענת הטעות, משום שהנאשמים הכחישו ומכחישים עד היום באופן גורף את כל העובדות המפלילות שיוחסו להם בכתב האישום. בית המשפט הסביר, כי מן ההיבט הדיוני הנאשמים מבקשים ממנו לפסוק על-פי קונסטרוקציה משפטית שאינה אפשרית: "כיצד יכול בית המשפט לקבוע כי אמונתם הסובייקטיבית של הנאשמים הייתה שמעשיהם אינם עולים כדי הסדר כובל, כאשר הנאשמים מתמידים בהכחשת עצם המעשים. שכן, אם הודאה במעשה אין - טעות בעשייתו מניין?". אך טענת הטעות נדחתה גם בהיבט העובדתי, כאשר בפועל נתברר, בין השאר, כי המפקח על הביטוח לכל היותר עודד את החברות לחילופי מידע, אך לא עודד אותן לתאם ביניהן את התעריפים נשוא הרשעתם ואת מועדי הפעלתם; כי היועצים המשפטיים של איגוד חברות הביטוח כלל לא נכחו במרבית הפורומים בהם נתגבשו ההסדרים הכובלים (בניגוד לטענה לפיה היועצים המשפטיים "היו שותפים לכל המהלכים העיקריים נשוא כתב האישום"); כי במרביתם של פורומים אלה לא נוהלו כלל פרוטוקולים, וכי בישיבה בה נתגבש ההסדר הכובל בענף הצמ"ה הושמטו - בכוונת המכוון - פרטים מפלילים מן הפרוטוקול; ובאחת הישיבות בה חולקה לנציגי חברות הביטוח טיוטת תעריף לביטוח בתי עסק (כחלק מן המהלך של גיבוש תעריף אחיד לכל השוק), לא בא הדבר לידי ביטוי בפרוטוקול, אף זאת בכוונת המכוון. בית המשפט קבע כי "ממצאים עובדתיים אלה, לא רק שאינם תומכים בטיעונם של ב"כ הפניקס בו עסקינן, אלא אף דוחקים למסקנה ההפוכה, דהיינו - כי הנאשמים והשותפים האחרים היו מודעים היטב לטבעם הפלילי של מעשיהם".
סיכומים חריגים
חלק ניכר מסיכומיהם החריגים, כ-1,400 עמודים (מתוך כ-3,700), הקדישו ב"כ נאשמי הפניקס לטיעון בדבר פגמים בהליכי החקירה ובניהול ההליך על-ידי התביעה. וזה קו טיעונם: הממונה על ההגבלים העסקיים חרג מסמכותו כאשר מינה חוקרים פרטיים לחקור את החשדות הפליליים בתיק, ובכך ביטלה מעיקרה החקירה ויש להתעלם מתוצאותיה; ובנוסף, החקירה עצמה נגועה במצבור כה גדול של פגמים, אשר מקורם בין היתר בהליך ההסמכה הלקוי, פיקוח לקוי של הממונה, והיותם של החוקרים נגועים בניגוד עניינים כמי שפרנסתם נובעת גם מחקירות עבור חברות ביטוח; וכל אלה יחדיו צריכים - על-פי הטענה - להוביל לזיכויים של הנאשמים "מן הדין ומן הצדק". לחלופין נטען, כי מצבור הפגמים הוא כה גדול, ופגיעתם בהגנת הנאשמים היא כה עמוקה, שיש בהם לבדם ליצור את הספק הדרוש לזיכויים של הנאשמים: בחינת הפגמים לפרטיהם צריכה להוביל למסקנה כי החקירות הלקויות פגעו בזכותם של הנאשמים להליך הוגן, ובכלל זה פגעו ביכולתם להציג במלואן את כל ראיות ההגנה שהיו עומדות לרשותם אילו היתה החקירה מתנהלת כראוי. כמו כן, התביעה ערכה למי שהופיע ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום ראיונות הכנה בפרקליטות, לקראת עדותם בבית המשפט. עשרה מהם היו מנהלים שהורשעו במסגרת הסדר הטיעון בשנת 1997, במסגרתו הורשעו שש חברות ביטוח ואחד עשר מנהליהן, בנוסף לאיגוד חברות הביטוח, בגין אותם המעשים נשוא משפט זה, למעט ההסדרים הכובלים בענף הרכב, בהם לא הואשמו. להפתעתה הרבה של התביעה, חזרו רבים מהם מהודיותיהם המפלילות שמסרו בעיסקת הטיעון (בדרגות שונות של חזרה). כתוצאה מכך, הראיון עימם, שמטרתו בעיקרון היא רק הכנה לעדות בבית המשפט (ובעיקר רענון זכרון על סמך הודעות קודמות של העד), הפך לחקירה במהותו, ועל כן קיבל מבית המשפט את הכינוי "חקירה שלב ב'".
העברת חומר חקירה
בהחלטה שניתנה בשלב מתקדם של המשפט (לאחר שפרשת התביעה כבר עשתה את
שלושת רבעי הדרך), הורה בית המשפט לתביעה למסור לסניגוריה את התרשומות המלאות של כל הראיונות שנערכו לעדי התביעה בפרקליטות.
הבעיה שנוצרה עקב כך היתה שבטרם חקירת עדי התביעה על ידה, נמנע מן הסניגוריה לעיין בחומר חקירה במהותו שכלל פרטים חדשים שמסרו אותם עדים בראיונות בפרקליטות, פרטים העשויים להיות רלוונטים להגנת הנאשמים.
הסניגוריה טענה, כי בכך נפגעה הגנת הנאשמים באופן בלתי הפיך המחייב את זיכויים, בהוסיפה כי גם האפשרות שניתנה להם להחזיר לעדות ולחקור את עדי התביעה לאור התרשומות המלאות של הראיונות, במסגרת מהלך החזרת העדים שאיפשר בית המשפט, לא מנעה את קיפוח הגנתם.
בית המשפט שקל את שאלת הנזק שנגרם להגנה כתוצאה מן השלב המאוחר בו מסרה התביעה לסניגוריה את תרשומות הראיונות, על רקע העובדה שהסניגוריה אכן החזירה לעדות נוספת שמונה מעדי התביעה. במסגרת זו בחן בית המשפט בפרוטרוט את עדותם של העדים שהסניגוריה בחרה להדגים באמצעותם את הנזק שנגרם לה, והגיע למסקנה כי אכן במקרים רבים למדי, התנהלות התביעה בסוגיית הראיונות היתה פגומה, בעיקר בנוגע לקיום החובה להעביר לידי הסניגוריה מידע חדש ומהותי שעלה בראיונות (בהתאם למדיניות המקובלת בתביעה הכללית) ואשר הגיע במלואו לידי הסניגוריה בשלב מאוחר למדי של פרשת התביעה. ואולם, ובזה העיקר, ככל שהדברים נוגעים לפגיעה שנגרמה לסניגוריה מהראיונות, הרי שזו היתה ככלל מצומצמת למדי וממוקדת בשאלות נקודתיות שעלו בראיונות שנערכו לעדים ספציפיים - כל עד והנזק הייחודי הנובע מהראיון עימו.
השופט חשין הבהיר בהכרעת הדין כי "במקרים (המעטים) בהם קבעתי כי היה באופן התנהלות הראיון כדי ליצור חשש לקיפוח הנאשמים בהגנתם, נתן הדבר את אותותיו במשקל שייחסתי לאותן עדויות ש'נפגמו' בעקבות הראיון. רק בנושא אחד - חזרתם של המורשעים בעיסקת הטיעון מהודיותיהם, במהלך הראיונות עימם - מצאתי שהתנהלות התביעה פגעה באופן גורף בהגנת הנאשמים, באשר המידע החדש והמהותי בעניין זה - שעבר כחוט השני (בצורה כזו או אחרת) בראיונותיהם של רבים מהעדים שהורשעו - לא הועבר לסניגוריה כנדרש, ועל ידי כך נהנתה התביעה מיתרון אינפורמטיבי בלתי הוגן על הסניגוריה. בהקשר זה ה'כמות הפכה לאיכות', ולפיכך החלטתי שלא לייחס לכל ההודיות בעיסקת הטיעון כל משקל". כפועל יוצא מכך בית המשפט בחן את עדויותיהם של המורשעים שהעידו בפניו ושקל אותן לגופן תוך התעלמות מוחלטת מהודיותיהם בהסדר הטיעון, שהוגשו על-ידי התביעה כראיות בתיק.
פגמים בחקירת התיק - הממונה חרג מסמכותו
אשר לפגמים בחקירת התיק, נקבע כי הממונה על ההגבלים העסקיים אכן חרג מסמכותו בכך שמינה חוקרים פרטיים לחקור בתיק. עם זאת, אין בכך כדי להוביל להתעלמות מוחלטת מן החקירה ומתוצריה, משל היתה כלא היתה, כבקשת הנאשמים. שכן, למול הפגם שבעצם הסמכת החוקרים הפרטיים עומדים אינטרסים ציבוריים ושיקולים כבדי משקל אחרים, בין היתר העובדה שנוכח הצורך לחקור את החשדות שהגיעו לידיעת הממונה, בדבר עשיית הסדרים כובלים בענף מרכזי במשק הישראלי, לא היתה לממונה כל אפשרות אחרת לפעול, שכן לא היתה אז עדיין מחלקת חקירות בתוך רשות ההגבלים העסקיים. הממונה הסמיך חוקרים ותיקים ומנוסים, יוצאי היחידה הארצית לחקירות הונאה של משטרת ישראל, שאותם העסיק באמצעות חוזה שהיתווה כראוי את אופי פעולתם. אשר לפגמים שנפלו בחקירה עצמה, בית המשפט קבע כי החוקרים לא היו נגועים כטענת הסניגוריה בניגוד עניינים מובהק, אלא היו חדורים מוטיבציה להצליח בחקירה, דבר שגרם לכך שבחלק מהמקרים סטו החוקרים, שנהנו מעצמאות יתירה, מנוהלי חקירה ראויה. עם זאת, אין בעצם קיומם של פגמים בניהול החקירה כדי לזכות את הנאשמים ויש לבחון את טיבם של הפגמים ואת מידת פגיעתם בפועל בהגנת הנאשמים.
לאחר שבית המשפט בחן על גבי כ-120 עמודים, ועל רקע מכלול הראיות, את כל מחדלי החקירה הנטענים ואשר יש בהם לכאורה לפגוע בהגנת הנאשמים, הגיע בית המשפט למסקנה כי הגנת הנאשמים לא קופחה, וכי לגודש הטענות בעניין זה לא היתה כל הצדקה, והוא יצר את הרושם כי הסניגוריה ביקשה להעמיד בחזית את התנהגות רשויות החקירה והתביעה, במקום את התנהגות הנאשמים עצמם. בית המשפט כותב: "לאחר שבחנתי ושקלתי את טענות הצדדים בנושא זה, אחת לאחת, באתי למסקנה כי לא היה בפגמים בחקירה - ככל שהיו, ובוודאי שלא היו בהיקפים ובעוצמה הנטענים על-ידי הסניגוריה - כדי לפגוע בוודאות ההליך הפלילי, או כדי ליצור ספק סביר בדבר אשמתם של הנאשמים בפריטי האישום בהם מצאתי אותם אשמים. זאת, בין היתר, על רקע שקילת הפגמים אל מול חומר הראיות הישיר והחד משמעי. לאחר שבחנתי את מכלול טענות הפגמים, השתכנעתי שאין כל בסיס לטענת הנאשמים כי בהליך זה רב הנסתר על הנגלה - והספק על הוודאי. נהפוך הוא".
בהכרעת הדין נאמר, כי בחינת התמונה הכוללת הביאה למסקנה כי עוצמת הפגמים היתה חלשה יחסית, כי לאחר שכל חומר החקירה והראיונות הועבר לרשות הסנגוריה, ולאור מהלך החזרת העדים, רופאו במידה רבה הפגמים בחקירה ובראיונות, וכי מכל מקום "לא היה בהם כדי להאפיל, אפילו במידת מה, על מטען הראיות הכבד התומך בהרשעת הנאשמים בפריטי האישום בהם הורשעו".
מוסבר בהכרעת הדין, כי עיקרו של חומר הראיות בתיק "מורכב ממסמכים בכתב 'מזמן אמת', בחינת 'טביעות אצבע', המגבשים כשלעצמם בסיס רחב ומוצק ביותר להרשעה, שכמעט איננו נתון להשפעת פגמים בחקירה או בראיונות, אליהם מצטרפים עדויות העדים אותם מצא בית המשפט מהימנים, כמו גם קטעי עדויות מהימנות של העדים הפחות מהימנים".
העדים חזרו בהם
כאחת הסיבות להתארכותו של המשפט, מציין בית המשפט, בנוסף למורכבותו של המשפט, את עובדת חזרתם האמורה של עדי תביעה מהודיותיהם בעיסקת הטיעון, וכן את העובדה שחלק לא מבוטל מעדי התביעה האחרים (שלא הועמדו לדין בפרשה) התכחשו לפרטים מפלילים שמסרו בהודעותיהם בחקירה (או שטענו כי אינם זוכרים עוד את פרטי המקרה). שתי עובדות אלו גרמו להארכת חקירתם בבית המשפט על-ידי התביעה, שהוכתה בתדהמה מחזרתם של עדיה מגירסתם המפלילה. בית המשפט מציין כי אף שניתן להבין שהדבר תרם להארכת חקירתם שתי וערב של עדים אלה בבית המשפט, הרי "יש לומר במקביל - בין היתר לאור עקרון המידתיות, שגם התביעה מצווה לנהוג על פיו - כי לא היתה הצדקה לחקירות כה ארוכות ונמשכות של אותם עדים ... לכל האמור יש להוסיף, כי התנהלותה הלקויה של התביעה בנושא הראיונות, גרמה אף היא להארכת חקירתם של עדי התביעה על-ידי שני הצדדים".
לאור התוצאה שאליה הגיע בית המשפט, מובעת בסוף הכרעת הדין ביקורת על נסיונם של הנאשמים לבסס את הגנתם על טענות לא רלוונטיות (שנדחו ברובן המכריע) תוך התכחשות חזיתית בעדויותיהם לראיות בכתב ומזמן אמת - לרבות אמירות שלהם עצמם.
מציאות אלטרנטיווית
במהלך המשפט הארוך ניסו הנאשמים לשכנע את בית המשפט בקיומה של "מציאות אלטרנטיבית, שבה גורמים מוסדיים בשוק הביטוח - הפיקוח על הביטוח ומבטחי המשנה - מעורבים עמוקות בהתנהגות שוק הביטוח, עד כדי הכתבת תעריפים דומים או זהים לחברות הביטוח, ומעורבות זו היא הגורם לאחידות התעריפים, בין במישרין ובין בעקיפין.
דא עקא, שבסופו של יום התברר, כי רק בתעריף הרכב לשנת 91' (הסדר כובל אחד מתוך הששה שיוחסו לנאשמים) הוכחה מעורבות בפועל של הפיקוח על הביטוח בהתהוות 'תעריף השוק'".
ועוד: "המציאות כהוויתה היא, שהנאשמים עצמם, ביחד עם חברות ומנהלים אחרים בשוק הביטוח אשר הורשעו במסגרת הסדר הטיעון, היו שותפים להסדרים כובלים. מציאות זו נתבררה לבית המשפט רק בסופו של ההליך הממושך בתיק זה, אך היתה ידועה מתמיד לנאשמים... מהלך הגנתם של הנאשמים היה, ברובו המכריע, מהלך עקר ויקר, שהאריך את המשפט למימדי ענק שלא לצורך, ונועד למעשה מראש לכישלון נוכח העובדות לאשורן - כפי שהיו ידועות להם מלכתחילה".
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
