אם תרצו עימות

כבר שנו רבים וטובים מארצות הים כי "אין כאור השמש לחטא עוולות בחיינו". חשיפת עוולות האקדמיה הישראלית בדיצתה כנגד חופש הביטוי, המחשבה והיצירה, חייבת הייתה ביום מן הימים לצוץ ולצוף על פני השטח באשר דומה שהגיעו מים עד נפש.

מספר ראיונות שנערכו עם אנשים מייצגים בולטים באקדמיה ומחוצה לה, מלמדים על כיוון המחשבה הפוסט-אינטלקטואלי של רבים שם. המדובר הוא בעימות [ראה סרטון משמאל] שנערך בניצוחו של דן מרגלית בין ארז תדמור, דובר ארגון "אם תרצו", לבין פלוני - פרופסור יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון, אשר בו ניתן היה להבחין כי המבוגר האחראי הוא איש "אם תרצו" בעוד הפרופ' הציג מופע-אימים ובו מעמד מאוד לא נכבד של אינפנטיליות אינטלקטואלית, נברוטיות חשודה, ושנאה ללא פשרות לדעות ולביקורת של אנשים מחוץ למערכת האקדמית.

ממש באותה המתכונת, נערך ראיון מביך עם נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, אחת רבקה כרמי, על-ידי העיתונאי ירון דקל וגם כאן לא הייתה הפתעה. כרמי, דומה שהינה כבשת הדולי המשובטת של הפרופ' ממוסדה, שניהם דקלמו אותן המנטרות הבומבסטיות שאין מאחוריהן דבר (נו, פופוליזם, ציד מכשפות, מקרתיזם), לשניהם לא היה דבר לומר על אודות העובדות שנפרשו לפני הציבור על התנהלות מוסדם, שניהם תקפו לגופו של איש ("אם תרצו") במקום לגופו של עניין. אין להשתחרר מן המחשבה לאור שני הראיונות האומללים הללו כי אנשים בינוניים - אפשר אף נחותים - משמשים במשרות הוראה בישראל והאל יודע כיצד נחתו שם. וכמובן, מקומו של עיתון הארץ לא נפקד כאן. עורכו של העיתון במאמרו (23.8.10) חרד מאוד לחופש הביטוי של מרצים באקדמיה וכמובן אינו חרד כלל להרס אותה האקדמיה והחופש האקדמי על-ידי אותם מרצים ממש. אך האם ציפינו לתגובה אחרת? הללו כה צפויים עד כדי קבס.

מי הכשיר אנשים אלו למשרות ההוראה שלהם? מי שמם למורים ומחנכים על ילדינו - הם אוצרנו הגדול והחשוב ביותר, תקוותנו לעתיד טוב יותר.

אין מנוס מהמסקנה כי הפקדנו בנינו בידי האנשים הפחות מוכשרים בינינו, אשר אך מפאת שיטת ה"חבר מביא חבר" נחתו במשרותיהם הנחשקות והמתגמלות בעודם בורשים בבוז תהומי את זמזומי הפלבאים העלובים - אלו אנו למי שאינו משיג עדיין.

גם הגשת התלונה (ישירות ליועץ המשפטי - לא פחות) נגד ארגון "אם תרצו", מדיפה ריח פיגולים אשר את עקבותיו ניתן למצוא (ואיך לא) אצל הקל"ח (הקרן לישראל חדשה) הידועה לשמצה. המדובר הוא בתלונה קנטרנית ולעומתית בתזמונה ובהקשרה הנוכחי, ללא סיבה ומסובב אמיתיים, הנוגעת בניהול בלתי תקין לכאורה, אשר הגישה עמותת "סלון דבורה" השמאלנית-קיצונית-מרקסיסטית (אופס, "סלון מזל" ז"ל), נגד ארגון "אם תרצו". הפלא ופלא, גם הקל"ח משתמשת רבות בטיעון "מקרתיזם" בנסותה לקעקע ביקורת לגיטימית נגדה (על המקרתיזם בהמשך). ואיך לא, ארגון סלון דבורה נהנה מסיוע נדיב של ארגון "שתיל", שהוא זרועה הביצועית של הקל"ח בישראל. מה לא עושים למען חבר בצרה?! הנה, "גרד גבי ואגרד גבך" בנוסח "פועלי כל העולם התאחדו".

אנקדוטה מעניינת: כבר בשלב השם מזכירה ההטעיה המכוונת (שהרי אינה מקרית) בין השם האנגלי לשם העברי של אבירי "סלון דבורה". לאוזניים ישראליות ארגון "סלון דבורה" הוא (לכאורה) למען ישראל - דהיינו "קונגרס דבורה למען ישראל", אך למען אוזניים לועזיות הארגון הוא למען המזרח התיכון כשמו הלועזי "קונגרס דבורה-המזרח התיכון"... תרומות מתמיכת שוטמי-ישראל כבר הזכרנו?

אותה ההטעיה בדיוק קיימת אצל הקל"ח (הקרן לישראל חדשה). לעיניים ישראליות הרי זו "הקרן החדשה לישראל" אך באנגלית ולעיניים לועזיות השם הרשמי של הקרן הוא, הפלא ופלא, "הקרן לישראל חדשה". בעברית השם הוא סתמי ואינו מרמז דבר, אך בעבור שוטמי-ישראל, האנטי ציונים, האנטישמים והאוטו-אנטישמים בארצות הים, השם מרמז על כוונות ההפיכה השלטונית בישראל הגלומות בפעולות הקרן.

באם נלך אחר רוח הרפאים של ערפאת (זה הז"לזל עם השערות על הפנים) הרי שלהקל"ח ובנותיה היה מורה מצוין. זו הרי בדיוק שיטתו של ערפאת, חביבן מנוער, אשר היה מתאם מסרים בהתאם לשפה. בערבית הציג עצמו לאוזניים ערביות כמשחרר המולדת בכוח החרב והאש, ואילו לאוזניים מערביות שר באנגלית שירי ערש מרגיעים ומרדימים בנוסח מתיפייף, ומימש את שממילא רצו אווילי השמאל הקיצוני לשמוע.

שני הראיונות שנערכו עם פרופסור יוסי יונה ועם נשיאת האוניברסיטה רבקה כרמי מעידים כי אין מקריות בגישה המזעזעת של אנשים מסוימים באוניברסיטת בן-גוריון, ואפשר, כפי שמדווח זה זמן רב, גם בכלל אוניברסיטאות ישראל. כחוט השני, או מוטב לומר כמשובטים חסרי בינה, מפמפמים חברי החונטה האקדמית את אותן המנטרות נגד מבקריהם. המילים "פופוליזם" ו"מקרתיזם" בהן הינם מכתירים כל בדל ביקורת נגדם, שגורות על פיהם יותר מנושאי הלימוד בכיתות. באופן גורף, לא יזכה השומע להסבר הגיוני, להסבר כלשהו על אודות מעשיהם הנלוזים עד הנפשעים לכאורה נגד ציבור הסטודנטים והציבור בכללו. ברי כי אין בידם כל הסבר משכנע ולכן מנסים להסיט את הדיון הרחק מהמהות.

נכון, הם אינם חייבים דין וחשבון לאנשי "אם תרצו" על אודות נכליהם, אך הם חייבים לכל אחד ואחד מאיתנו, לציבור, הסבר על אשר מתרחש בין כותלי האקדמיה. אנו מממנים את המוסדות האלו במאות מיליונים שקלים לשנה, אנו משלמים את משכורתם של המרצים באוניברסיטאות, אנו, לכן, המעבידים של אותם אנשים ולנו חייבים הם הסברים, שהרי אנשי "אם תרצו" הינם אך השליחים אשר הציפו את בעיית האוניברסיטאות והעלו אותה על הפרק, הם אינם המהות. העיוותים האקדמיים, העיוותים הדמוקרטיים החמורים והמזעזעים שנחשפו הם המהות ואותם יש לתקן מיידית.

ראו גם ראו את נשיא אוניברסיטת באר שבע בעבר, פלוני שלמה גזית. הלה מודה בחצי פה כי יש דברים בגו - דהיינו, יש ממש בטיעוני ארגון "אם תרצו", אך באותה הנשימה ממש מפריח את סיסמת ה"מקרתיזם" לאוויר כאשר הגיונו הפתלתל אינו מורה לו כי בכך כשל הוא לוגית באופן אומלל ותמוה.

לטעמו של האיש המוזר הזה, זכותו הבלבדית היא לבקר מבפנים את החונטה, אך משקם גורם חיצוני כ"אם תרצו", ותוך גילויי אחריות אזרחית מצביע ממש על אותם הכשלים כפי שמר גזית מודע להם משכבר, הרי שהדבר פסול, טמא ורחמנא לצלן "מקרתיזם". ושוב נשאלת השאלה - האם אפשר שהאנשים הללו אינם ולא היו כלל מוכשרים לתפקידם? עלינו לשאול ולקבל תשובות, הכיצד מונו אלו לתפקידם, באשר התנהלותם, כולם עד האחרון שבהם, מעידה על שטחיות, רדידות, צביעות, בוז תהומי לאחר, בוז לדעות אחרות, שימוש מניפולטיבי בסמכותם, שימוש פושע (לכאורה) בסמכותם ובקצרה - כל שנוגד הלכות דמוקרטיה וחופש אקדמי. מי למען השם מינה אנשים מעוקמים אינטלקטואלית אלו למשרותיהם? האם מפאת שמודעים הם לאפסותם וחדלונם מנסים הם להשתיק כל בדל ביקורת?

ושוב תזכורת מהעבר: הסנאטור מקארתי האשים סך-הכל כ-190 איש, בעיקר אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים אמריקנים, בנהייה אובססיבית אחר הקומוניזם הסטליניסטי וחמור מכך - האשימם כי הינם עוסקים בריגול פעיל עבור האויבת הנחרצת של ארה"ב, היא ברית המועצות. הזעקה האדירה של החונטה האקדמית בארה"ב נגד האשמות אלו גימדו וסירסו את האשמות הסנאטור עד דק. מיד החלו הללו האקדמאים להשתמש במונח "מקרתיזם" על-מנת לתאר רדיפה של פלבאים ועמי הארצות כנגד "אינטלקטואלים". רק בסיפן של שנות התשעים למאה החולפת נפתחו ארכיוני האימפריה הקומוניסטית לשעבר והוברר כי הסנאטור מקארתי ביש הגדא - שהרי בדיעבד שימש כדון-קיחוטה במלחמתו חסרת הסיכויים נגד טחנות הרוח - צדק באופן נחרץ וגורף בהאשמותיו. כ-175 ממואשמי מקארתי (מתוך כ-190) אכן מופיעים במסמכי שירות הביון הסובייטי הנ.ק.וו.ד כמרגלים פעילים עבור ברית המועצות, חלקם אף מקבלי משכורות עבור מעשי הריגול.

והנמשל? כך בדיוק פועלת החונטה הישראלית, היונקת את האידיאולוגיה שלה בדיוק מאותם מקורות מהם ינקו הקומוניסטים מרגלי ברית המועצות בארה"ב. גם חברי החונטה הישראלית ברובם הנחרץ הינם קומוניסטים-טרוצקיסטים, הללו מאשימים את מבקריהם (איך לא?) ב"מקרתיזם". כאז כן עתה, חלקם של חברי החונטה האקדמית משתפים פעולה עם הגרועים שבאויבי ישראל בעולם ובמזרח התיכון, חלקם בגלוי וחלקם במחשכים, אלו גם אלו נהנים משלמונים ודמי לא יחרץ נדיבים ביותר עבור "פועלם". אלו הן עובדות, אין אלו שגיונות-רוח של חברי "אם תרצו". כל המצוי בנתיבי המידע האינטרנטיים מיודע לכך זה זמן רב. ההבדל בין ימינו לתקופתו של מקארתי של תחילת שנות החמישים היא זמינות ונגישות המידע. החונטה האקדמית-הקומוניסטית-האמריקנית דאז הייתה סמוכה ובטוחה כי האמת לא תגיע לציבור באשר גם העיתונים היו בחלקם הגדול תחת שליטתם (ממש כפי שהווה בישראל כיום). אך מזה כ-10 שנים, אנו כבר פסחנו מעל אותם מעוותי אינפורמציה בעיתונים, אלו הקיימים אך לסיפוק מאווייהם האישיים-החד-צדדים, שהלא הללו מתפקעים מצחוק לשמע הביטוי "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", זו בדיחה אדירה לגבי דידם. לנו כיום יש נתיבי אינפורמציה אובייקטיבים העולים לאין ערוך על "עיתוני עטיפות הדגים" בינינו, זהו האינטרנט ומהפכת המידע והידע שהביא עימו.

אפשר כי חברי "אם תרצו" גלשו מעט, מהפן הטקטי, באשר לאמצעים אותם הם מציעים מיד בתחילת המאבק נגד החונטה האקדמית. אפשר כי פיטורי מרצים וחסימת תרומות, למרות שהינם אמצעים לגיטימיים ונאותים בהחלט כנשק במאבק על דמותה של האקדמיה במדינת ישראל, הקדימו מעט את זמנם. אפשר שצריכים היו להסתפק תחילה בהעלאת הנושא לתודעה הציבורית ובפתיחת דיון ציבורי וחוקי בנעשה באוניברסיטאות כאשר את ה"שיניים", אלו האמצעים הקשים המדוברים, היה עליהם לחשוף בשלבים מאוחרים יותר. גם העלאת נושא הפיטורים וחסימת התרומות נתן מלכתחילה נשק בידי חברי החונטה האקדמית לתקוף את השליחים ("אם תרצו") ולהסיט את הדיון מהמהות (חסימת חופש המחשבה באוניברסיטאות). שהרי אין בידם טיעונים תקפים לסתור בדרך אחרת את טיעוני מבקריהם.

עקב האכילס של צורת חיינו הקפיטליסטית היא תופעת הבלעדיות של מעטים מול הרבים, המכונה גם "מונופול" בלעז. הבלעדיות, בניגוד לתחרות החופשית החיונית מאין כמוה, היא המאפשרת לארגון מסוים להשליט דרכיו, לרוב הנלוזות, על הכלל, באשר לא קיימים מתחרים לו בשטחו וכך צרכניו אנוסים בלית ברירה להיכנע לגחמות הארגון המונופוליסטי. כך גם פועלת האקדמיה. ולכן חלק מפתרון הבעיה (בנוסף לתרופות החיוניות אשר הצענו במאמרנו הקודם בנושא "אם תרצו דמוקרטיה" - ראה משמאל) אפשר שיבוא ממהפכת המידע האינטרנטית. כבר כיום מנשבות רוחות חדשות-ישנות בדבר ייסוד אוניברסיטאות ווירטואליות באמצעות האינטרנט. קיימים לכך יתרונות עצומים אך גם חסרונות לא מבוטלים (עליהם נעמוד ברשימות אחרות). ברי שאוניברסיטאות וירטואליות לא יחסלו כליל את האוניברסיטאות הממוסדות דהיום. מאידך-גיסא, בכך תיווצר אלטרנטיבה לקיים וזו היא שתיצור את כל ההבדל ותכריח, תחייב את האוניברסיטאות הממוסדות, באם חפצות-חיים הן, להתיישר שוב בהתאם לקוד האקדמי והדמוקרטי הנאות - דהיינו, חופש המידע ופתיחות לדעות ולזרמים שונים אחרים. מה חבל כי אלטרנטיבה זו לא תהיה נגישה עבורנו לפני חלוף כ-10 עד 20 שנים.