"השומר החדש" מקים לנו מדינה

שירו של יעקב כהן "בדם ואש יהודה נפלה - בדם ואש יהודה תקום", שנכתב לאחר "פרעות קישינב" (1903), שימש מאוחר יותר את המנון ארגון "השומר" בארץ-ישראל (1907). השורה הנ"ל הפכה לסיסמת הארגון, שראה בשמירה עברית חלק מהמעשה הציוני ושינוי באופיו של העם היהודי.

בשבוע שעבר נערך "טקס השבעה" ליד קברו של יהושע חנקין בעין-חרוד, למתנדבים חדשים בארגון "השומר החדש". ארגון "השומר החדש" מפחיד אותי. היכרותי עם הארגון החדש הזה יצרה בי תחושת מתח, החוזרת בכל פעם שהוא זוכה לכותרות.

ביקור באתר האינטרנט של "השומר החדש" הוא חוויה מיוחדת במינה: שילוב הטכנולוגיה המתקדמת של האינטרנט, עם טרמינולוגיה של תקופת "העלייה השנייה". מאמרה של מרים בר-יוסף על הבוקר מוטי פרץ, המגדל עדר בקר על הר טורען, מתאר כיצד הוא "נאבק בשיניים ובציפורניים כדי לשמר אותו ולשמור על אלפי דונמים של אדמות מדינה על ההר". ערביי הכפרים שבסביבה, מספרת בר-יוסף, "לוטשים עיניים ועושים הכל על-מנת להשתלט על האדמות". בהמשך מתוארים מאבקים נוספים של "בוקרים ונוקדים" הלוקחים על עצמם מאבק לאומי-ציוני, נטישת אדמות של קיבוצים בגליל שאותן הם קיבלו "כדי לשמור עליהם מפני הערבים", וכך הלאה נמשכים הסיפורים המתארים את המאבק באויבים - הערבים.

התמונה הכוללת - המורכבת מהשפה והביטויים, הנופים וההופעה - נותנת תחושה נעימה של חלוציות נוסח המערב הפרוע באמריקה - אנשים נחושים ואמיצים, הנאבקים בטבע וב"ילידים" הפראים. וכאן בגליל זהו לא רק מאבק רומנטי והרואי, אלא גם מאבק לאומי ציוני. ארגון "השומר החדש" מצליח בכישרון רב להפוך אותו לנושא חינוכי, ומארגן מתנדבים ב"שנת שירות" המצטרפים לשורותיו וסיורים לימודיים לנוער מהארץ ומחו"ל, ויוצר קשר הדוק בין התמודדות עם בעיות של פשיעה חקלאית - לבין "אדמות הלאום היהודי" ומאבק אידיאולוגי ופוליטי.

וכאן אני מתחיל לפחד. אני עדיין זוכר את ניסיונותיהם של כמה "שומרים" לפוצץ את הכינוס שארגנה לפני שנה קבוצת "סיכוי במשגב", שעסק בפחד והשפעתו על יחסי יהודים וערבים בארץ. כאז גם היום אני חש צורך עז לקרוא לאנשים האמיצים הללו, מלח הארץ, ולומר להם: רבותיי, יש לנו מדינה! היא הוכרזה בשנת 1948, ואולי לא עודכנתם. דעו לכם שהמדינה הזו מורכבת מאזרחים בני מוצא שונה, ובהם יהודים וערבים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, וכולם שווי-זכויות - לפחות על-פי הכרזת העצמאות. נכון, רוצה אני להסביר ל"שומרים החדשים", יש פושעים ועבריינים מסוגים שונים ובני דתות שונות, והמשטרה איננה מצליחה לתפוס את כולם, ומאבקו של בעל עדר בקר בגליל אינו מאבק פוליטי ולא לאומי, ושכניו הערבים אינם "משתלטים על קרקע הלאום". נהפוך הוא. שאלו את התושבים הדרוזים והערבים בגליל על אדמותיהם, שנלקחו בידי מדינתם והועברו ליישובים יהודים ו"גני תעשייה", ותלמדו דבר או שניים על השתלטות כוחנית.

סכסוכים על קרקעות היו תמיד סכסוכים מרים וקשים. אך כאשר הצדדים בעימות הם אזרחי אותה מדינה, אי-אפשר יותר להוסיף להם את הנופך הלאומי. בתולדות העמים באירופה ידעו תמיד הלאומנים והפשיסטים לרתום לעגלתם את האיכרים ובעלי הקרקעות, ואדמה ודם נקשרו יחד בתודעה הלאומית. אך מדינת ישראל איננה עוד ארץ-ישראל של "השומר", היהודי הישראלי כבר איננו "גלותי" וחסר מגן, והחשוב מכל - אדמות המדינה הן אדמות אזרחיה כולם. כאשר קיבוץ מגיע למסקנה שאינו מצליח להתפרנס מעבודת האדמה, הוא אינו "נוטש אותה". האזרח הערבי שיודע להפיק ממנה פרנסה הוא שותף מלא ושווה זכויות באדמת הלאום הישראלי.

"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני" כתב ז'בוטינסקי מייסד בית"ר, בשיר שממנו זוכרים רק את "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן"...