סובול: "זהירות - לאומנות"

עם כל הכבוד והערכתי את יהושע סובול כאחד מחשובי המחזאים הישראלים בני דורנו, קשה להתעלם מצרור דעותיו המוליכות, לטעמי, לאיבוד הזהות הלאומית.

במאמרו המתפרסם היום (23.8.10) בעיתון ישראל היום, תחת הכותרת "זהירות, לאומנות", יוצא סובול באזהרה מפני אסון התדרדרות האומה מסיבות שהוא מונה. תוך עירוב אירועים היסטוריים לא מדויקים מהתנ"ך, עם נושא העובדים הזרים ויחסנו אליהם, בצירוף נושא הדרישה למבחני פטריוטיות בין מרצי האוניברסיטאות - כל אלה במאמר אחד, ועליהם נגיב אחד-אחד.

ראשית, כדאי לצטט במדויק יותר. מי שגינה את השלטון על שסמך על "מדינה מתפוררת" לא היה הנביא ירמיהו, כדברי סובול, אלא רבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, שכבש את רוב ממלכת יהודה, ולעג לחזקיה המלך על חוסר תבונתו המדינית, בכך שסמך על מצרים. יחד עם זאת, צודק סובול בקביעה שיש לעמנו נטייה לחבור עם הצד החלש, במקום עם החזק, מה שמביא עלינו חורבן. (רמז למצב כיום, כשאנו מבזבזים את עיתותינו ומשאבינו בקשרי סרק עם אבו מאזן וחבורת אש"פ שלו, בעוד שמי שכבר שולט במדינת עזה ומתכוון להמשיך ולהשתלט על השומרון הוא החמאס. רק איתם היינו צריכים לשבת ולדבר תאכלס.)

בדבריו של סובול, שחורבן בית שני נגרם בגלל חבורת לאומנים קיצוניים שגידל הממסד הדתי יש משום הטעיה. ירושלים עמדה במצור שלוש שנים כנגד טיטוס. רק קומץ המטורפים ששרפו את כל מלאי המזון שהיה בעיר, והיה בו די לעוד שנים, הם שגרמו להתדרדרות שהובילה לחורבן. פשוט חד וחלק: שנאת האחים בין המפלגות בירושלים היא שהמיטה את האסון הלאומי עלינו. אז לא היו קיימים אתיאיסטים. כולם היו דתיים, אך הפלוגתא שבין הפרושים והצדוקים אז, מזכירה את השנאה התהומית שקיימת כיום בין הכתות הסוגדות לרבנים מחצרות שונות, או לכל מיני רבנים שהפכו קדושים בעיני מעריציהם.

כיום, אנו נתונים לסכנה מוחשית ומיידית בגלל שנאת קבוצת האינטלקטואלים והנעלים בעיני עצמם, לכל מה שיש לו זיקה לאומית. דתי או חילוני - אין הבדל. כולם טריפה בעיני החוג של יפי הנפש. לטעמם, עניין הזהות הלאומית פשה מן העולם. אין בו צורך עוד, בדיוק כשם שאין צורך באדמה. אדמת ארץ ישראל אינה קדושה. במקביל, הם עושים את כל המאמצים לפרסם בעולם איזה מוצרים מגיעים לחו"ל מהשומרון, ובכך גרמו לסגירת מפעלים בחבל הארץ היפה בארץ, והפסקת הייבוא משם. הם גם לא כל-כך מתגייסים לצבא. בקרב הקצינים והעילית בצה"ל כיום, רבים הם או בעלי כיפה סרוגה, או מקרב העולים מברית המועצות לשעבר. ובין המתיישבים בשומרון - שם תמצא רבים שעלו מארה"ב, עם אהבה עזה לארץ, למורשתה ולתרבותה.

את העובדים הזרים בישראל הוא מכנה "גרים". הם אינם כאלה, אך גם אינם נכללים במסגרת המיעוטים כפי שטען. הם בעיה שצריך היה להפקיד לא רק בידי שר הפנים הדוגמאטי, אלא בידי הכנסת כולה. לא כל אחד שמגיע בצורה בלתי חוקית לארץ - זכאי לזכויות של תושבים בה, ויש להסדיר זאת בצורה הומניטרית אך גם לשמור על החוק. לו היו מתגיירים - היה דינם אחר. אך לא זאת הבעיה כאן.

סובול כותב שיסודות קיצוניים לאומנים הם שתמרנו והביאו לחורבן. לדמוקרטיה פה אין סכנה שתוכרע בידי קיצונים. כפי שהיה נקוט בימי הבולשביזם, עם הסתרת האמת ובניית המיתוסים הכוזבים.

חורבן בית שלישי אם יבוא, יהיה בגלל קיצונים: לא לאומנים, אלא שונאי-עצמם שבינינו. אלה שמתכחשים לדתם, לזהותם הלאומית ולמה שמסתבר ממנה. אלה מכסים את עיניהם ומעוורים את עיני הציבור מהסכנה האמיתית: מאויבינו המתחמשים ומתעצמים אך ורק כדי לכלותנו. וכל המריבות הקטנוניות שאנו טובלים בהן - לא יושיעו אלא רק יקרבו את הקץ.