לא על הבלונד לבדו

בלונד/ברונט הוא שמה של תערוכה חצי שנתית המתקיימת עכשיו בסינמטק פריז. כיצד הקולנוע, כמו הציור, הפיסול והצילום בעבר, מציגים את השיער? נשמע טריביאלי, לכאורה. לא כן?.

האם בימים טרופים אלה אין לאנושות במה להתעסק אלא בשיערה של האישה?!, שלא לדבר על הפן הפמיניסטי: האם במאבק לשוויון הנשים אין לנו נושאים חשובים יותר? האם השיער הוא זה שקובע את מהות העניין?

לאוצר התערוכה, אלן ברגלה Alain Bergala)) יש תשובות מוכנות:

זה המעניין שבדבר. לצאת משאלה הנראית, לכאורה, שטחית, נחמדה אבל מיותרת, ולגלות שיש דברים עמוקים יותר מתחת לשטח. לדבר על השיער פירושו להיכנס להיסטוריה של האמנות והחברה. בלונד, חום או אדמוני, קצר או ארוך, אסוף או פרוע, לשיער האישה יש קשר הדוק להיסטוריה החברתית ולמיתולוגיה. קשר בין גבר ואישה, פיתוי והתנגדות. עם התפתחות הקולנוע לנושא זה יש חשיבות יתרה, שכן יכולת התפוצה וההשפעה של הקולנוע גדולים ביותר. למרות זאת, עדיין לא יצא ספר על כך באף אחד מהתחומים הללו - הציור, הצילום, הפיסול, הקולנוע.

הסטיגמות על בלונד/ברונט השתנו במשך השנים ועברו מהפך.

נכון. אם בעבר הבלונדית הייתה האישה הביתית, הצנועה והמלאכית, והברונטית הייתה הפאם פאטל המפתה, הרי משנות ה-30 התהפכו היוצרות, והבלונדית היא הפרובוקטיבית, אם כי לא בכל מדינה. באפריקה, בארצות אמריקה הלטינית ובארצות ערב, האידיאל הנשי הוא הברונטית. בעולם המערבי של המאה ה-20 הבלונד השתלט על אמצעי הפרסום. ראו את כל הפרסומות לתכשירי הקוסמטיקה.

מה בנוגע לאדמונית?

ברגע שהובן כי האדום מצטלם טוב בקולנוע, נכנסה לתמונה גם האישה האדמונית הסוערת, הפרועה, חסרת המעצורים. ריטה היוורת הבלונדית הייתה אדמונית בשלב מסוים, כך גם לואיז (סוזן סרנדון) מהסרט "תלמה ולואיז" ועוד.

יש חשיבות גם לתסרוקת עצמה, לאורך השיער.

השיער הארוך נחשב לתפארת האישה, ובמקומות מסוימים גם לגבר, וגזיזתו הייתה השפלה, או מאוחר יותר, התרסה נגד המוסכמות. עם עליית המודעות הפמיניסטית, נשים בחרו בתסרוקת נערית, קצרה. בעולם השלישי נשים הקריבו את שערן הארוך לאות כניעה ואהבה. בתנ"ך, נזכר אבשלום, בנו יפה התואר של דוד, שהתפאר בשיערו הארוך ונהרג כאשר השיער נתפס בענפי העץ. סיפור טרגי או מוסר השכל, התמונה נשארה חרותה בזיכרון...

כיצד הקולנוע היה לגורם משפיע בחברה - בנושא תסרוקות נשים?

סרט ארכיוני קצר מראה כיצד בזמן מלחמת העולם השנייה הממשל האמריקני ביקש מהנשים להתגייס למאמץ המלחמתי ולצאת לעבודה בבתי חרושת. התסרוקת הנפוצה אז הייתה בסגנון ורוניקה לייק - שיער ארוך הגולש על הלחי ומכסה עין, דבר שהפריע בעבודה. לבקשת הממשל, השחקנית יצאה עם קליפ קצר בו היא מסבירה כי מסיבות של אזרחות טובה החליטה לשנות את תסרוקתה ולהרים את שערה. הסרט מראה כיצד מאותו רגע הפועלות אמצו את תסרוקתה החדשה. כך משפיע הקולנוע על החברה ומנהגיה.

כאמור, התערוכה מביאה ייצוגים לשיער מעולם האמנות. מהפסלים הקלסיים של נשים, ונוס ביניהם, בשיער ארוך גולש, ועד תמונות של פרנסיס פיקבייה והצייר הצ'כי אלפונס מוחה ובהן דיוקן נשים עם שיער ארוך שופע. צילומי סטיל של כוכבות קולנוע בלונדיות כמו מרלין מונרו, קתרין דנב, בריג'יט בארדו, לנה טרנר ברפרודוקציה של אנדי וורהול, וצילום הנושא בכרזה של התערוכה - פנלופה קרוז הספרדייה הברונטית בפאה בצבע פלטינום, מתוך סרטו של אלמודובר "חיבוקים שבורים".

לחיזוק העניין, אמנים מציבים זו מול זו את הבלונדית והברונטית. לדוגמא: בתמונה המפורסמת של גוסטב קורבה (1866) נראות שתי נערות -בלונדית וברונטית - מתעלסות על ספה. כך גם בצילום היפהפה של הנשיקה בין שתי כוכבות סרטו האניגמטי של דיוויד לינץ' "מולהולנד דרייב", אחת בלונדית והשנייה ברונטית.

לפי הפרשנות - שתיהן מהוות שני צדדים של אותה אישה. בסרטו של פדרו אלמודבר "ברצלונה" שתי נשותיו של האמן משלימות זו את זו: אחת בלונדית (ג'והנסון) ואחת ברונטית (קרוז) וכאשר הבלונדית עוזבת, מתערער האיזון והברונטית לא מחזיקה מעמד לצידו. גם בסרטו של ז'אן לוק גודאר "הבוז", מופיעה הכוכבת, בירג'יט בארדו, פעם בשער בלונד ופעם בפאה שחורה.

וכמובן, בסינמטק צופים בסרטים: אוסף של קטעים קצרים ברצף מראים את החשיבות שמייחסים הבמאים לשיער: ריטה היוורת בשיער גולש, בריקוד ושירה מהסרט "גילדה", בסרטו של פרנסוא אוזון "שמונה נשים" המאבק בין פרנסואז ארדן הברונטית וקתרין דנב הבלונדית, מסתיים בנשיקה ביניהן. סידור השיער של ג'ולי אנדריוס בסרט "ויקטור ויקטוריה" הוא סממן המראה על שינוי הג'נדר, לכאורה, של הדמות - מאישה לגבר המתחפש לאישה. צביעת השיער ותסרוקת הבננה של קים נובק בסרטו המפורסם של היצ'קוק "ורטיגו" הם מוטיבים מרכזיים בסרט. היצ'קוק עצמו היה אובססיבי לגבי האישה הבלונדית, הקרה והמרוחקת, ואחת הכוכבות האהובות עליו הייתה גרייס קלי, שעזבה אותו לטובת נסיכות מונקו.

הבמאים מדגימים את המניפולציות שעושות הנשים בשיער- בידור השיער, פיזורו תוך כדי ריקוד או תנועות פיתוי. שכן, שיער אסוף ומסודר מעביר קונוטציה של איפוק וקור, בעוד שפיזור השיער וצניחתו על הכתפיים מרמזים על "נפילת החומות", חופש מיני. וכך גם אומר הביטוי והשיר באנגלית baby let your hair hang down"".

בסרטו של בונואל "יפהפיית היום" קתרין דנב היא אישה אצילית ומכובדת כשהיא בשיער אסוף, וזונה - בשיער גולש. גם בסרטו "סוזנה" השיער הגולש של הכוכבת הוא חלק מרפרטואר הפיתוי שלה. בסרטו של וינסנט מינלי "אחדים באו במרוצה" (1958) ברגע שפרנק סינטרה פורם את שערה של נערתו הוא מיד מתלהט מאהבה...

יש גם התייחסות לספרות: מוצגת כריכת ספרו של גי דה מופסאן "השיער", ומי לא זוכר את הסיפור בו הבעל מכר את שעונו וקנה לאשתו האהובה סיכה לשערה הארוך, אבל האישה כבר גזרה ומכרה את שערה כדי לקנות רצועה יפה לשעון של בעלה...

מרינה אברמוביץ, אמנית המיצג החזותי שביקרה בארץ לפני כשנה כאורחת הסינמטק, מסריטה את עצמה כשהיא מברישה את שיערה, ומתוך תנועה בנאלית, יומיומית, הופכת משימה זו להפגנת רגשות שונה לחלוטין - לכעס ורוגז...

מארגני התערוכה מבינים שאובססיה לשיער היא סוג של "פטישיזם" והרצאה על כך הועברה עלי-די סופר פסיכואנליסט מאונ' פריז 8 הטוען כי הקולנוע מעצים את הסטיות החדשות בחברה המודרנית. הוא מדגים זאת בעזרת סרטו של קוונטין טרנטינו "חסין מוות" ("Death Proof ("(7200) בו חבורת נשים, "פריקיות" של פעלולי מכונית נוקמות באכזריות בפעלולן מכונית סדיסט האוהב לפגוע בנשים (קורט ראסל).

בסרטו הידוע עם מרלין מונרו (הבלונדית) וג'יין ראסל (הברונטית) מצהיר הווארד האוקס: "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיות" (1953).

אז את מי אתם מעדיפים? את מרלין מונרו או בריג'יט בארדו, או אולי אתם מעדיפים בכלל ברונטיות? הכל בהנחה שהמהות הפנימית היא הקובעת בעומקו של דבר.