"תִּרְשוֹם!, אֲני עֲרָבִי..מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף..יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים, וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!..הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?"..המשורר הלאומי הפלשתיני המנוח מחמוד דרוויש. דרוויש נולד ב-1942 בכפר ברווה שעל חורבותיו הוקם היישוב אחיהוד בגליל המערבי, וב-1948 גורש עם בני המשפחה ויצא ללבנון. שנה לאחר מכן, חזרו בני משפחתו כמסתננים לגליל, לכפרו שאינו נמצא, והשתכנו בכפר ג'דידה, תנועה עליה אמר דרוויש: "לא הבנתי מדוע הרסו את העולם הזה, ומי הם אלה אשר הרסוהו..פליט הייתי בלבנון, וכעת פליט אני במולדתי".
"יש לפליטים הפלשתינים הזכות המוסרית לחזור לישראל באותה מידה שיש ליהודי רוסיה הזכות לעלות לישראל"..הפילוסוף פרופ' יהושע בר הלל, גיליון חג הפסח של ה
עיתון "למרחב", אפריל 1967. דרוויש התפעל מהמשורר היהודי
יהודה עמיחי, וכתב על יצירתו: "אתגר בשבילי, כי הוא כותב על אותו המקום. הוא רוצה להשתמש בנוף ובהיסטוריה לתועלתו האישית, בהשתמשו בזהותי ההרוסה. אז יש בינינו תחרות: מי בעל השפה באדמה הזו?, מי אוהב אותה יותר?, ומי כותב עליה טוב יותר?".
חלק משיריו של דרוויש הביאו למתיחת ביקורת קשה נגדו בישראל, ובעיקר שירו "אתם העוברים בין המילים העוברות", המסתיים: "לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן!..הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו..צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו..צאו מהיבשה, מהים, מהכול"..בשיר הזה טענו הישראלים שהוא קורא ליהודים לצאת מפלשתין ולקחת עמם גם את מתיהם, על-אף שדרוויש שטען כי התכוון לגדה המערבית ולרצועת עזה בלבד..לשיר הזה קראו לאחר מכן "השיר שאיחד את הכנסת".
בשנת 2000 התעוררה סערה במדינה כאשר שר החינוך דאז,
יוסי שריד, ביקש להכניס לתוכנית הלימודים התיכונית שניים משיריו של דרוויש. חברי כנסת מהימין מחו כנגד הכללת שירים של לאומן פלשתיני בתוכנית החינוך הישראלית, על-אף שהשירים שנבחרו לא היו בעלי אופי לאומי ולא עסקו כלל בנושא הסכסוך הישראלי פלשתיני, והגישו הצעת אי אמון שנדחתה.
בשנת 1988 חיבר דרוויש את מגילת העצמאות הפלשתינית. ב-1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הוא התפטר מהמועצה המנהלית של אש"ף, ותבע בעקביות למשא-ומתן קשיח מאוד אבל הוגן עם ישראל.
"איני מתייאש", אמר לעיתון הישראלי
הארץ, "אני סבלני, ומחכה למהפכה נחרצת במודעות הישראלית. הערבים מוכנים לקבל ישראל חזקה עם נשק גרעיני - כל שעליה לעשות הוא לפתוח את שערי מבצרה ולעשות שלום".
ובהזדמנויות אחרות היה אומר: "אין ארץ לשני גופים בגוף אחד, ואין גולה לגולה..בחדרים הקטנים האלה, והיציאה היא הכניסה..לריק אנו מזמרים בין גיהנומים, הבה נפרד..שתתבהר הדרך", כאילו הוא רוצה להעביר מסר שאין מקום לשני העמים במקום הזה. ב-15 למאי ציינו הפלשתינים בכל רחבי העולם את יום "אל-נכבה", היום בו נכבשה אדמתם ע"י היהודים בעזרת הבריטים וכתוצאה מבגידתם של מנהיגים ערבים ולצערי הרב גם פלשתינים. אל-נכבה הפלשתינית מעולם לא הסתיימה, מה שהתחיל עם החומה והמגדל ממשיך היום עם חומת ההפרדה והחומות של גבעת אנדרומדה, מה שהתחיל עם הרס הבתים כדי שלא יחזרו הפליטים ממשיך עם טרוף הניקיון האתני היום, שכיחת והכחשת החרבתה של החברה הפלשתינית של אז היא עיוורונה של המדינה להחרבתה שהיום.
"למה עזבת את הסוס לבדו?..כדי שיהיה לחברה לבית, בני..הרי הבתים מתים כשדייריהם נעדרים". אלה השורות של מחמוד דרוויש המשורר הפלשתיני..בשבילי הוא מדבר על בית בחיפה, בית שאחרי ארבעים ושמונה נחשב רכוש נטוש ובו שיכנו את ההורים שלי. הוא מדבר על בית בגטו ורשה, שנהרס בהפצצות הגרמנים ועליו נבנו בתים לאנשים אחרים..הרחוב החיפאי אני מכיר מהילדות, ואת הרחוב בוורשה נסעתי לבקר כאדם בוגר. מי גירש את דרוויש מפה?, ההורים שלי!, את מי גרשו מפולין?, את אבא שלי!, למה גרשו אותו?, כי הוא יהודי!, את מי אבא גרש?, את דרוויש..למה הוא גרש אותו?, כדי שיהיה לנו בית..הפליט גרם למישהו אחר להיות פליט..מצב טראגי ביותר..כתב ערן צור מאוניברסיטת בן-גוריון.
צריכים לדעת כי לשקר אין רגליים, אבל גם עם פרוטזה אפשר להגיע רחוק..שאלת הפליטים הפלשתינים היא תמציתה של השאלה הלאומית הפלשתינית ולב לבו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הפליטים מהווים את חלקו הגדול של העם הפלשתיני שגורש מארצו ומאדמתו והם תוצאה ישירה של הקמת מדינת ישראל, הנושאת באחריות ישירה לגירושם. קיצורו של דבר, מי שרואה את ההיסטוריה היהודית בעיניים של "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" הופך את הפרנויה לדרך חיים ואת הצדקנות למקצוע.
שיבת הפליטים היא המפתח האמיתי לשלום: לא רק האינטרס של העם הפלשתיני הערבי דורש את סיום הפליטות של מיליוני פלשתינים, אלא גם האינטרס של המרכיב היהודי באוכלוסיית הארץ, ורק כך לדעתי יבוא סוף למלחמות, להקזת הדם המתמשכת ולחיים בין מלחמה למלחמה, דור אחר דור, על החרב.
ישראל חייבת להכיר בזכותם של הפליטים הפלשתינים לשוב הביתה ולסגור את הפצע הפעור הזה שמרקיב את קיומם של כל תושבי המדינה זה יותר משישה עשורים, כדי שייעקר באמת השורש של מחזורי הדמים?, ולכל מי שמתנגד לשיבתם של הפליטים אני אומר:אם הינכם רוצים שלום הירתמו למען זכות השיבה של פליטי פלשתין..ואז יוחזרו הפליטים הפלשתינים לארצם ולנחלותיהם!.
על תושבי מדינת ישראל לדחות נמרצות את ההצעה המפוקחת של אפילו הפתוחים והביקורתיים ביותר מבין מדעני החברה כמו קימרלינג ז"ל, שקבע כי יש להוציא את עוולות העבר ממערך השיקולים כאשר דנים בנושא הסדר השלום ומצב הפלשתינים בישראל, כי "לא מחסלים עוול אחד על-ידי יצירת עוול חדש" (ראיון עם דליה קרפל, הארץ, ה-26 באוקטובר 2006). אנו מבקשים מאבק עיקש לעקירה מן השורש של תוצאות הנכבה והמשכה בהווה: שיבת הפליטים ולהוציא מראש שניתן לחסל העם הפלשתיני.
עוד חוק גזעני: החוק, שזכה לכינוי "חוק הנכבה" ואושר בכנסת ,מסמיך את שר האוצר לקנוס גופים המקבלים מימון ציבורי ומקיימים אירועים בהם יצוין "יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל" או אירועים בהם יישלל "קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". הכוונה בעיקר לבתי ספר, אוניברסיטאות ורשויות מקומיות.
לדברי עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, "חוק שמבקש להגביל את הדיון הציבורי לגבי שאלות עקרוניות הנוגעות לאופי המדינה אינו פוגע רק בחופש הביטוי של כל אזרחי המדינה, אלא גם באינטרס הציבורי של החברה בכללותה. דיונים חופשיים ונוקבים, גם בסוגיות פוליטיות כאובות, הם הכרחיים לקיומה של חברה דמוקרטית ופתוחה. השתקת המיעוט על-ידי הרוב סותרת עקרונות יסוד דמוקרטיים".
"המולדת שלי אינה מזוודה, ואינני נוסע..אני המאהב ואדמתי היא אהבתי"..כן מחמוד, גם אנו צועקים מהים עד הנהר, לא מוותרים ונמשיך לאהוב את ארץ מולדתנו. "עכשיו, כשאתה שרוי בתכריכי קולך, ואנו סביבך, כהד שחוזר אליך מסופך אל סופך. עכשיו, אנו לא מלווים אותך לשום גלות, ואינך מלווה אותנו לשום מולדת". את דברי ההספד הללו נשא המשורר מחמוד דרוויש בטקס ההלוויה של ידידו, הסופר הפלשתיני הנודע אמיל חביבי, בנצרת, ב-3 במאי 96'. 12 שנים לאחר מכן, מת דרוויש, ונדמה כי ההספד המרגש ההוא, שנכתב לפנות בוקר במלון בנצרת, מתאים גם לדרוויש עצמו.
דרוויש, היוצר והסמל, שוטט ערירי בעולם של תקוות. עכשיו, כשהוא "שרוי בתכריכי קולו", נשארנו עם השירים והטקסטים, וגם עם דברים שאמר בראיונות שונים, "אם אין תקווה - צריך להמציא אותה בכוח", ומצד שני ידע שאלה רק מלים שהונחו ברכות על הנייר. דרוויש מת..יש שיגידו שהוא מת כבר מזמן אבל מי שמבין יודע שהוא ישאר כאן עוד הרבה זמן..
אי-אפשר להביא דוגמה יותר טובה לטמטום של היחס של ישראל הרשמית לציבור הערבי וחוסר ההבנה שלה לכאב האמיתי של תושבי המדינה שאינם יהודים, הדוגמה המייצגת היא, מדינה רדפה אחרי משורר לאומי והוא"מחמוד דרוויש"..נרדף ע"י מדינת ישראל כאילו הוא איזה פצצה מהלכת. אין ספק שהיה פלשתיני אמיתי, ויותר חשוב מזה היה משורר מסוג נדיר מאוד..משורר מסוג שלא נולדים כמוהו במשך דורות שלמים.
לפני שלוש שנים הלך לעולמו המשורר הלאומי של הפלשתינים.."אני מחכה שתהיה פה מדינה פלשתינית בכדי שאוכל סוף סוף לעזוב את הארץ מיד אחרי הקמתה"..כפי הנראה כל כך רצה להישתחרר מהמאבק הלאומי ולהיות סתם משורר..לא הלך לו, נשאר מגויס עד יומו האחרון. ולבסוף, אנו אומרים לך מחמוד: סוסך עדיין חי ושומר על הבית כפי שביקשת ממנו, והמדינה שרצית ונלחמת שנים רבות להקמתה, היא באה בדרך, והעניין הזה אינו רחוק..מחמוד, שיהיה זכרך ברוך.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
