כאשר
הבעתי דעתי על העיתונאי
שרון גל, שבסך-הכל ביצע את עבודתו והעז לשאול שאלות לגיטימיות אלמנטריות את דפני ליף (האם צריך להוסיף שהיא מנהיגת מחאת המחאה?!) – לא האמנתי שפשע התקשורת אינו מסתכם בהעלמת האמת בלבד מהציבור.
אתמול שודר בערוץ 10 הסרט על הכריזמטית הדגולה דפני ליף, החל ביום לפני צאתה לשדרות רטשילד. בשניות הראשונות עדיין הייתי שבוי ביוזמה הברוכה של התקשורת שהחליטה לגלות לנו את כל שלבי הדרך של "הילדה התמימה" דפני ליף במאבק הגדול - עד שהתפוצצתי בכעס וסגרתי את הטלוויזיה. זה לא היה ליווי של מחאה ציבורית, אלא יוזמה משותפת של גורמי תקשורת יחד עם...גורמי תקשורת.
כל החבורה הזו שבראשה דפני ליף היו מחוברות לתקשורת, וחבריהן למקצוע הם אלה שהתחילו לצלם את "התארגנות" המחאה רגע אחרי גיבוש הרעיון – ויחד שעטו לשדרות רוטשילד כדי להוציא לאור פרויקט תקשורתי ראשון מסוגו בישראל.
כעת אספר לכם (מה שרובכם יודע) מי הם אלה אנשי התקשורת בישראל. אלה מתי מעט שמסוכנים לנו ולמדינה – יותר מאשר כל שלטון מושחת! אלה מתי מעט שקובעים לנו את דרך חיינו, צורת מחשבותינו, ומחליטים במקומנו מה טוב ומה רע.
כדאי פעם אחת ולתמיד לפקוח עיניים ולהבין מה מקור הרעה האמיתית במדינת ישראל. זה לא מתחיל ונגמר בדיווחים של התקשורת. זה בעיקר במיון הסלקטיבי של הדמויות הקופצות אלינו מהמסך הקטן, ושמתי המעט הם שבחרו אותן בשבילנו. האם כל דמות ישראלית מעניינת, חשובה – ובעיקר עם מסרים חשובים - מגיעה לפריים טיים?! בשום פנים ואופן!
מכאן קל יהיה להסביר לציבור התמים את פרשת מרגול,
כוכב נולד, ומשם ניתן לגלוש בשקט רועם להישרדות, הריצה למיליון, 1 נגד 100 וכולי. משחקים מכורים (תרתי משמע – מכור לסם), וכולנו מוחאים כפיים ומסמסים על חשבוננו למלא את קופות שרצי התקשורת שאחר-כך מחליטה בשבילנו במה נצפה ומה נאכל!
דברים קשים. אני יודע. אבל הייתי צריך את הסרט הזה על "בניית המחאה הגדולה בישראל" כדי להבין שכל יתר המחאות הצודקות לא פחות, מעולם לא התרוממו כי מישהו/ם בתקשורת "לא בא לו עליהם".
