שאלה גנטית

האם נכון הדבר, שבמידה ואדם רוצה לעשות שינוי משמעותי בחייו, הדבר ניתן לביצוע? האם העדפה מינית ניתנת לשינוי ואילו לבטים ומאמצים נדרשים לכך?

כיום, אין זו בושה להיות הומו או לסבית מוצהרים. התגית שהייתה מנת חלקם של הומואים ולסביות בעבר כי הומוסקסואליות זוהי מחלה נפשית, נמוגה. במידה שהיום הנכם חברים של הומואים או לסביות מצביע על כך שאתם "קולים" ומביני עניין ולא פרימיטיביים כמו חלק מהאוכלוסייה כמעט.

בעצם קיים דרבון אין סופי מצד קהילת ההומואים והלסביות ומצד אגודת תהל"ה (תמיכת הורי לסביות והומוסקסואלים) בפרט, הנמצאת בנחלת בנימין בתל-אביב ומשמשת כבית לאוכלוסיית ההומואים והלסביות, לשמש כעזר לחברה בקבלת השונה, גם אם הדבר כרוך במספר עובדות לא מוכחות וחסרות בסיס שמסופרות ומדוקלמות על-מנת לשמר ולקדם את האינטרס של קהילת ההומואים והלסביות.

במהלך ערב תמיכה פתוח בתהל"ה לא ניתן להתעלם מהמדרגות הצבועות בכל צבעי הקשת ומרמזות על הגעה למקום שונה, צבעוני ובמידת מה "עליז". כמו גם דגלי הקשת המפורסמים המסמלים את סמל חברי הקהילה שתלויים בכל חדר המדרגות.

כל המתכנסים בקבוצת התמיכה ישובים לצד הורים שאינם מבינים את גודל האסון שפקד אותם. לאחר מספר רגעים מגיעה מנחת הקבוצה, הגברת דבורה לוז, שהיא אחת מארבע האמהות שייסדו את עמותת תהל"ה ועמדה בראשה עד לפני שלוש שנים. לוז לא מהססת לחכות מספר דקות עד שהנוכחים בחדר יצליחו להבין את מטרת בואם ומייד מתחילה בדיבור סוחף שהיה מתאים יותר לערוץ הקניות,
בו היא מנסה בכל הכוח לנצל את שברון לבם של ההורים ולהציע להם לקנות את הספר שכתבה "אמא, יש לי משהו לספר לך".

הנוכחים בחדר, שכל עניינם ברגעים אלו זה הבנת המציאות שבניהם או בנותיהם נקלעו אליה וסחפו אותם יחד עימם, מתנפלים על הספרים וממהרים לשלם בעבורם חמישים שקלים במין בהלה שלא ייגמר המלאי המוגבל, כפי שדואגת לציין לוז. ברגע שהספר האחרון נחטף, אי אפשר להתעלם מאושרה של הגברת לוז כאשר היא רואה את ההתנפלות על ספריה ומחייכת במין סיפוק יצרי שכזה.

לאחר זמן מה החלה הגברת לוז בסיפורה האישי שכולל בן הומוסקסואל שיצא מהארון לפני 20 שנה. "כשהבן שלך יוצא מהארון, אתה נכנס אליו", אומרת ומחכה לתגובות שלא מאחרות לבוא.

אימא לבחור בן 25 שיושבת בחדר אומרת מיד בטון נרגש: "כן אני יודעת על מה את מדברת, גם אני מרגישה כך", ובעלה ענה מנגד: "על מה את מדברת אני לא מרגיש שנכנסתי לשום ארון, פשוט יש לי בן דפוק שלא התבגר".

יונתן דנילוביץ, מייסד תהיל"ה ויושב ראש הוועד, שישב משמאלו של האב אמר: "היום ניתן לראות אנשים בעלי נטיות הומוסקסואליות כמעט בכל עמדה בחברה, החל מהטלוויזיה ועד ליושבים במשכן הכנסת ומייצגים את העם". עוד הוא אומר: "אינני מתיימר להיות רופא או פסיכולוג, אבל מניסיוני האישי אי אפשר לשנות זהות מינית של בנאדם".

יונתן לא מחכה לתשובתו של האב ומוסיף: "זו עובדה בשטח, אנחנו נולדים ככה, זה דבר גנטי. אנחנו מתפקדים ונראים כמו כל אחד אחר, רק הנטיות המיניות שלנו הן שונות משלך". האב הגיב בחיוך ולא ידע איך להשיב, ככל הנראה היה מבויש במקצת ומיהר להביע התנצלותו אם ופגע באחד מהנוכחים בחדר.

הגברת לוז שיושבת כל העת בחדר ושומעת את הדו-שיח שהתנהל בין השניים ממהרת להדגיש את העובדה כי לקח לה 10 שנים לקבל את זהותו המינית של בנה ולהבין כי אין דבר שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את נטיותיו. וכדי שגם היא תוכל לחיות עם עצמה בשלום כדאי לה לקבל את בנה כפי שהוא ולא תנסה לשנות אותו.

הגברת לוז ועוד רבים אחרים וויתרו לדעה הרווחת בציבור והיא כי לא ניתן לשנות ולעצב את זהותו של אדם על-פי בחירתו האישית אלא הדבר הוא נתון טבעי שלא ניתן לשינוי כלל. דעה זו מבוססת על ארגון הAPA - האגודה הפסיכולוגית האמריקנית, שאומר כי הומוסקסואליות היא דבר בלתי ניתן לשינוי, בהסתמך על כך שישנם הומואים ולסביות מצליחים שחיים חיים מאושרים, וישנם כאלו שרוצים לשנות את זהותם ואת נטיותיהם בכל דרך אפשרית כולל בעזרת תרפיה.

לפעמים רצון זה נובע מלחץ של משפחה וקרובים המשתייכים לדת זו או אחרת שנוגדת את קיום תופעת ההומוסקסואליות. המציאות, לדעת ארגון ה-APA היא שהומוסקסואליות איננה מחלה או הפרעה נפשית הדורשת טיפול או ניתנת לשינוי.

יש שחושבים אחרת. רפי יעקובי נחשב לאחד הפסיכולוגים הבולטים והמעניינים בארץ, אבל איננו בדיוק חביב הקהילה. תפיסתו, שכל אחד יכול לבצע שינוי ולעצב לעצמו את זהותו, תקפה לדעתו גם להומואים, שיכולים, אם רק יחליטו, לחיות כסטרייטים. מיותר לציין שתפיסה זו רכשה לו כמה אויבים מושבעים בקהילה, בינהם גם גברת לוז שלדעתה הוא רמאי ושרלטן. טענתה על-פי דברים שקראה היא, כי הפסיכולוג יעקובי עושה דברים איומים כמו טיפול במכות חשמל לאנשים שאומרים שהם הומואים.

גם שותפה לקבוצת התמיכה, מר דנילוביץ, טוען שהוא איננו מאמין בפסיכולוג יעקובי: "אתה יכול לצבוע את שערך בבלונד אבל השורשים עדיין יישארו בצבעם המקורי".

פעולת השינוי עליה מתבסס יעקובי מתבצעת על-ידי פעולת למידה, כשמישהו מוסיף לרפרטואר שלו יכולת שלא היתה לו. כשאדם עושה רק את מה שהוא אוהב הוא ממחזר את עצמו, כי הוא מממש רק את מה שכבר מצוי בו. הוספת יכולת היא פעולה שרירותית. בעקבות תהליך הלמידה מתחולל גם שינוי רגשי ותחושתי, והאדם מגלה שהוא אוהב את מה שלא אהב בעבר. פעולת הלמידה היא הכלי שבו מחוללים שינוי ומעצבים זהות. את הדרך להצלחתו של השינוי מקנה יעקובי במוטיבציה גבוהה, שללא קיומה לא ניתן לבצע את השינוי.

לדבריו, אלה שהגיעו אליו עם רמת מוטיבציה גבוהה - רובם ככולם הצליחו. "מדובר באחוז קטן של האוכלוסייה, כי רוב ההומואים לא חושבים שנטייתם ניתנת לשינוי או לא מעוניינים לבצע שינוי, ואין לי מה להטריד אותם".

אחד המטופלים של יעקובי התחתן עם אישה וגידל ילדים. אחרי מספר שנים, הוא התגרש ולקח לו מאהב. "אני לא רואה בזה שום בעיה, כל אחד עושה את מה שנוח או קל לו יותר, אבל זה לא מבטל את האפשרות לחולל שינוי אם הייתי רואה שיהיה לו יותר קל להישאר בזהות של הומו, אני הייתי משחד אותו שיישאר כך ולא ישנה את זהותו".

יעקובי מספר על שלבים בחייהם של מטופלים שמגיעים אליו. "אם הוא ילדותי ברמה סטוציונרית, מתאהב פה, מתאכזב שם, צריך לגדל את היכולת שלו ללמוד לאהוב אנשים". אם הוא מוסיף ומציין, כי להתאהב זה סתם כל מיני טלטלות רגשיות-תחושתיות, ללא שום מטרה, הוא יכול להתאמן עם אנשים שונים בסביבה, החל מלהכין סלט לאימא שלו ולעזור לאחיו להכין שיעורים. יעקובי דואג שבעזרת השיטה שפיתח, המטופל יקבל בתחילה בגרות שלא היתה קודם לכן, ואחר כך, בין כל הדברים, הוא אמור ללמוד לאהוב אישה או ליהנות מאישה.

אך כשמגיע מישהו שכבר יש לו יכולת חברית, מערכות יחסים הומוסקסואליות, התהליך, באופן יחסי, קל בהרבה, כי ברגע שהוא מסמן לעצמו מטרה, הוא לוקח את היכולת שלו ומסיט אותה לכיוון של אישה. "הוא לומד ליהנות מהשדיים שלה, לומד ליהנות לשכב איתה", מציין יעקובי.

יעקובי מודע לעובדה שהאופנה הרווחת כרגע ברפואה ובפסיכולוגיה היא שהכול תורשתי, ואם אדם מוצא את עצמו מתרגש מבן אותו מין אז הוא צריך לקבל את העניין, כי זה תורשתי ונקבע, ואין לו זכות בחירה. לדעתו של יעקובי גישה זו יוצרת בורות לגבי היכולת לבחור לעצמך זהות.

"כשאני פוגש בצעיר שאומר 'אני הומו', אני מתחיל לצחוק". והוא מסביר זאת בכך שהוא מציין שאילו בגיל שמונה עשרה, היה אומר "אני פסיכולוג", היו צוחקים לו. לעומת זאת ניתן להגיד: זה מסקרן אותי, זה מושך אותי. "אם אכן תעלה על הערוץ הזה ותשקיע בו את עשרת השנים הבאות מחייך, אכן תהפוך להומו, בדיוק כפי שאני השקעתי את מרבית חיי ללימודיי הפסיכולוגיה ורק כיום אני יכול לקרוא לעצמי פסיכולוג".

יעקובי לא אומר זאת בצורה גורפת או כופה את דעותיו על מישהו, ואין ברצונו לבוא ולנסות להכחיד זן מסוים. בסך הכול הוא רואה את עצמו מחויב "לשים על השולחן "את הידע, ששינוי זהותי הוא דבר אפשרי. אדם יכול לבחור. הוא בסך הכול רוצה לחסל את המיתוס שלאדם אין זכות בחירה, שהגנטיקה וכמה אידיאולוגים קובעים.

"אני חושב שלרוב האנשים יש יכולת לחולל שינויים, לעצב את החיים שלהם ולבחור. לצערי, מעטים מאוד עושים שימוש ביכולת הזאת".

יעקובי מסביר, כי התלווה להרבה שינויים, ובוודאי גם לשינויים שעשו הומואים. כמו כן התלווה גם להטרוסקסואלים שחצו את הקווים והפכו להומואים.

ובאשר למקומן של הנורמות בעיצוב התפיסה החברתית עונה מיד יעקובי "אני בז לנורמות. כשהומו נאבק על זכותו להיות הומו, אני מכבד אותו וגאה בו שהוא אסרטיבי, שהוא עומד מול הנורמות של החברה ומגדיר את זהותו בצורה עצמאית. אבל אני עומד על כך שהבחירה הזהותית היא מתוך מגוון ולא כי ככה קבעה הגנטיקה".

אולי כדאי לשקול מחדש או לא לקבל מראש את העובדות הלא מבוססות כי נטיות הומוסקסואליות אינן בעלות יכולת שינוי כזו או אחרת ועם כל הכבוד למר דינולביץ והגברת לוז, אולי כדאי שיעשו שיעורי בית בתופעה שבה הם דנים לא פעם במסגרת קבוצות התמיכה, ולא יפעלו מתוך אינטרסים אישיים לא מוצדקים.

כי כשחושבים על זה הרי ברור שבמקרה של גברת לוז, צרת הרבים היא חצי הנחמה שלה וכמובן שתהיה מרוצה למכור כמות גדולה יותר של ספריה, ובעזרתם האדיבה של קבוצת התמיכה, חלקו השני של הספר הוא רק עניין של זמן.