חובה לקיים דיון נוסף

בזמנו ניהלתי ויכוח נוקב עם בלוגרית משכילה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין התחקיר של אילנה דיין. הבלוגרית טענה שניתן להסביר את הכל אבל לא את המסיבה שערכו החיילים במוצב מיד לאחר הריגת הילדה על-ידי סרן ר. ניסיתי להסביר, לשווא, שזו בדיוק אחת מהעלילות שהעלילה הכתבה של אילנה דיין. המסיבה הזו בכלל לא הייתה קשורה לאירוע והיא הובאה כאילוסטרציה. כל הסבריי נפלו על אוזן ערלה והיה ברור שאת תמונת המסיבה לא ניתן יהיה לעקור מזכרונה.

אפשר לצפות שגם את המונח "אמת לשעתה" נתקשה להסביר בעולם עויין שאינו פנוי לעסוק בדקויות. פסק הדין של בית המשפט העליון יהווה הוכחה לכך שקציני צה"ל רוצחים ילדות קטנות בדם קר ויוצאים פטורים בדין. בעולם כבר ייעשה בפסק הדין שימוש יעיל נגדנו. רבים חשו שלא רק את כבודו של סרן ר. רמסה אילנה דיין אלא גם את כבודה של מדינת ישראל. במובן זה אכן סרן ר. לא היה אדם פרטי אלא נציג המדינה ששלחה אותו לשמור על החומה.

על-מנת להדגים לקורא שאינו משפטן עד כמה בעייתי פסק הדין בעניין פרשת סרן ר ואילנה דיין רצוי להביא את דברי השבח של ד"ר אביעד הכהן הפרשן המשפטי של "ישראל היום":

"בג'ונגל התקשורתי שבו אנו חיים הטלת חובת בדיקה מדוקדקת על עיתונאי בטרם יפרסם דברים שלציבור יש עניין בהם היא גזירה שלא ניתן, ולא בהכרח רצוי, לעמוד בה. גם כך קר מאוד ב"חוץ" התקשורתי. תלות העיתונאים בבעלי ההון לפרנסתם אינה מאפשרת להם תמיד עצמאות ממשית, והיא עיקרון יסוד בעבודה עיתונאית. הטלת חובת פיצוי כספי בשיעורים גבוהים ופרסום התנצלות עשויים לגרום להתגברות "האפקט המצנן" ולמנוע מהעיתונאי לעשות את מלאכתו כראוי מפחד השוט שמונף מעל ראשו."

מקריאת פסק הדין הקורא הרגיל יכול להבין שבית המשפט העליון דווקא הרחיב את חובותיו של העיתונאי החלוש וחסר העצמאות. על-פי ההלכה הקודמת היה מקובל, כלשון פסק הדין, "כי היחסים בין עיתון לבין ציבור קוראיו אינם מטילים עליו "חובה" מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ולכן, הם גם אינם מקנים לו הגנה מיוחדת לגבי פרסומים אלה אם הם מתבררים בסופו של יום כבלתי נכונים. בית המשפט היה נכון להכיר בקיומה של חובה לפרסם דבר מה לציבור הרחב, לפי סעיף 15(2) לחוק, רק בנסיבות שבהן נשקפת סכנה לחיי אדם, לבריאותו או לרכושו."

מהו עניין ציבורי חשוב?

כעת בית המשפט העליון הרחיב את "חובת הפרסום" החלה על עיתונאי ולקביעתו חובת פרסום, שהגנה מפני לשון הרע בצידה, תקום למפרסם כאשר מדובר בעניין שחשיבותו הציבורית רבה - כל זאת מבלי להגדיר מהו עניין ציבורי חשוב.

אם אנו מדברים על כך שכיום בנוגע לעניין ציבורי חשוב מוכרת החובה על העיתונאי לפרסם צריך לשאול ומה הסנקציה אם לא יפרסם? האם עיתונאי שמקבל מידע נפיץ, שנבדק ונמצא אמין ובעל חשיבות ציבורית רבה, יימנע מלפרסמו מחמת העובדה שבעל הון אינו חפץ בפרסום , עובר עבירה כלשהי? מהי הסנקציה שתוטל על עיתונאי הנמנע מלמלא אחר "חובת הפרסום" ? לו הייתה אלנה דיין נמנעת מלפרסם את התחקיר מהטעם שיש בו כדי להכתים את כבודו של צבא ההגנה לישראל - האם הייתה מפירה חובת פרסום כלשהי?

כמובן לו היינו מנסים לקבוע לדוגמה בחוק תקנון אתיקה עיתונאית המטיל סנקציות משמעותיות על עיתונאי הנמנע מפרסום ידיעה אמינה בנושא בעל חשיבות ציבורית רבה, רק בשל השפעות או מניעים זרים, הייתה התקשורת זועקת חמס. כיצד ניתן להעלות על הדעת הטלת חובה כזו בג'ונגל התקשורתי? כיצד אפשר להטיל חובה כזו על עיתנאי המצוי בלחצים כה קשים,לרבות קשיי פרנסה? איך בכלל ניתן לחייב מישהו לפרסם משהו. אנו מדברים הרי על חופש ביטוי ולא על חובת ביטוי וחופש הביטוי כולל גם את הזכות לשתוק.

פרשנות מאולצת לסעיף 15 (2) לחוק לשון הרע

לפחות נעשה סדר במושגים - אין מדובר באמת ב"חובת פרסום"! מדובר בהרחבת ההגנה או החסינות הניתנת לעיתונאי המפרסם מידע שאינו אמת אם מידע זה נוגע לנושא בעל חשיבות ציבורית . הגנה זו אינה נובעת מלשון סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע , אלא מהווה פרשנות מאד מאולצת של סעיף זה.

המציאות העגומה בתקשורת בשנים האחרונות בשטח התקשורת אותה היטיב לתאר ד"ר אביעד הכהן, שאף הוא מפרשן בעיתון המצוי בבעלות בעל הון, מלמדת כי אין ולא קיימת הצדקה כלשהי לסטות מהלכת עיתון הארץ הנושנה ולהרחיב את החסינות העיתונאית. יותר ויותר אנו עדי לכתבות וידיעות מגמתיות שברור שלא באו אלא לתמוך באינטרסים ולא כדי לחשוף אמת, לרבות אינטרס ברייטינג גבוה-שאינו זר כלל לעולם המושגים של אילנה דיין. בוודאי שלא היה מקום לסטות מההלכה הוותיקה בערעורה של אילנה דיין שפרסמה מידע שכבר היה בבדיקה בהליך משפטי פלילי ופרסומו רק יכול היה לפגוע בסיכויי הגנתו של סרן ר. מבלי לתרום דבר לברור האמת.

"הלכת עיתון הארץ" אותה זנח בית המשפט העליון כהלכה "שעבר זמנה" לנוכח המעמד החוקתי המוגן של חופש הביטוי, שהוא חלק מהזכות לכבוד האדם (עוד הרחבה שנויה במחלוקת של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו) נקבעה בדיון נוסף ונחשבה כהלכה נכונה וראויה במשך כארבעים שנה. ראוי כי הלכה זו לא תושלך ככלי אין חפץ בו על-ידי הרכב של שלושה שופטים. ראוי כי בית המשפט העליון יקיים דיון נוסף בפני כל שופטי העליון לרבות השופט סולברג.. אומנם מדובר בערעור על הכרעת הדין שלו אך זו התבססה כמתחייב על ההלכה הנוהגת ואם מבקשים לשנותה גם דעתו חייבת להישמע.