אל תהיו דתיים, תהיו מאמינים

מבנה המשכן המשורטט בפרשת השבוע, פרשת תרומה, הוא למעשה שרטוט מהותה של תורת ישראל. ניתן היה לצפות כי במוקד המשכן יעמוד מזבח, שעליו עובדים את ריבונו של עולם תוך הבאת התשוקה לקב"ה באמצעות קורבנות המבטאים רגשי לב. לו היו הדברים כך, הרי שמזבח העולה לא היה עומד בחצר החיצונה של המשכן, אלא במקום הרבה יותר פנימי ומרכזי.

בפועל, מבין שלוש הקדושות הקיימות במשכן: אוהל מועד - קודש הקודשים, ההיכל והעזרה - נמצא המזבח דווקא בחוץ. במוקד המשכן נמצא ארון הברית, ובתוך ארון הברית נמצאת "העדות", דהיינו לוחות הברית, המהווים ביטוי לברית העמוקה שבין הקב"ה לעם ישראל - התורה.

כך משרטטת התורה את המבנה הנכון של היהדות. שורש הקשר עם ריבונו של עולם אינו גשמי, והגרעין היסודי איננו הבאת הקורבנות. יש מקום נרחב לצדדים המעשיים, וכך גם לקורבנות בעולמו של האדם המשתוקק לאלוקים, אולם לא מתחילים משם. התורה מלמדת את העיקרון הזה פעמים רבות. הדבר בא לידי ביטוי לא רק במבנה המשכן, אלא גם במבנה התורה עצמה. התורה לא מתחילה בקורבנות, והללו גם לא נאמרו במעמד הר סיני. הקורבנות אינם מוזכרים בעשרת הדיברות, והם כמעט שלא מופיעים בספר שמות. רק בשעה שקרא הקב"ה למשה מאוהל מועד, בפסוק הראשון של ספר ויקרא, רק אז נמסרה פרשת קורבנות מפורטת.

הנביא ירמיהו הדגיש מבנה זה, תוך שהוא מטיח בעם ישראל את העובדה, כי ביום בו הוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים הוא לא דיבר עימם על קורבנות: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח".

לא קרבת ה' אלא חילול שמו

מבנה המשכן ומבנה התורה גם יחד מבארים היטב את הדרך בה עלינו לצעוד בדרכנו אל השלמות היותר גדולה. התורה מתחילה אפוא במעמד הר סיני ובספר הברית. ספר ברית זה מלמד אותנו כי יש להיאבק בעבודה זרה, לזכור את היות הקב"ה מוציאנו ממצרים ("אנוכי") ובורא העולם (כפי שהדבר בא לידי ביטוי במצוות השבת), לכבד את ההורים, דרכם ומסורתם, לעצב חיים טבעיים על-פי עקרונות יסודיים של איסור שפיכות דמים, ניאוף וגזל. פרשת משפטים, אותה קראנו בשבוע שעבר, אף מרחיבה עיקרון זה עוד ועוד.

דברי הברית הללו קובעים תשתית לאמונת ישראל, שבה מי שראוי לעלות בהר ה' הוא נקי הכפיים ובר הלבב. רק לאחר מכן ממשיכה התורה לפרשתנו, פרשת תרומה, וגם בה רק לאחר שהיא מציבה בקודש הקודשים את ברית התורה וההתגלות האלוקית המתוודעת מתוכה, מגיעים הקורבנות. עולם המעשה שבחוץ יונק מעולם הפנים העמוק שנמצא בקודש הקודשים. המיתוס הגדול של תלמוד תורה בישראל, שהפך להיות מאפיין היסוד של האומה לאורך כל שנות קיומה, מבוטא בכך שבקודש הקודשים נמצאים הלוחות האלוקיים שלנו. לאחר מכן מגיע זמן הקורבנות.

אמנם, קשה לאדם המודרני לראות את הקשר בינו ובין הקורבנות, וממשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק משמע כי בשל הקושי הזה - כיום איננו מסוגלים להקריב קורבנות. אולם אפשר כי בשעה שמתעוררת באדם קרבת אלוקים עצומה, והוא חש את הנוכחות האלוקית במציאות ואת התגלות השכינה, והוא נקי כפיים ובר לבב כפי שהתורה קובעת, או אז גם תחושה זו תבוא אל פתרונה המניח את הדעת.

התופעה בה אנשים נצמדים אך ורק אל המעשים החיצוניים "הדתיים", בה בעת שהמוסר הפנימי רקוב, הייתה מוכרת מאז ומעולם. מצב זה שבו התורה הופכת לכסות חיצונית שבה מתעטפים כל אימת שיש צורך בכך, ופושטים אותה ברגע שהיא כבר איננה מתאימה, הוא מחלה שיש להיפטר ממנה. בהתנהגות שכזו אין קרבת ה', אלא רק חילול שמו הגדול.

עד אז עלינו לזכור כי הופעה מלאה של עבודת ה' וקרבת אלוקים יכולה לנבוע רק מתוך תשתית הקיום המוסרית והערכית של התורה. עד אז אנו בונים את המשכן בתשתיות היסודיות והמהותיות שלו.