אין זה מקרה שמומחי הלשון העברית קבעו אותו שורש עברי הן ל"חלופה" (אלטרנטיבה) והן ל"תחליף". שניהם באים חלף משהו, מה שמקורי ואמיתי.
בשנים האחרונות אנו מוצפים בניסיונות לשכנע אותנו שהתחליף עדיף על המקור, והחלופה - על מה שהוא פרי מסורתנו וניסיוננו. על פני הדברים, הצפה כזו בתחומים כה רבים - מחינוך ועד מוסר, מערכי משפחה ועד קביעת מטרות לאומיות - אמורה לעורר את חשדנו. אך לא כן. כי עוד לפני שאנו מתחילים לחשוד ולתהות על התופעה וסיבותיה, ההצפה מצליחה לבלבל אותנו ולהקהות את חושינו. בעיקר, היא מצליחה לערער את אמונתנו ביכולת השיפוט שלנו.
כל עוד שהדברים הצטמצמו לתחליפי סוכר, המשווקים לנו כחלופה בעלת תכונות טרומיות לסוכר ולדבש, שתקנו, הגם כשלרבים מאיתנו התחליפים החלופיים הללו לא ערבו לחיך ואפילו הסבו לנו הרגשה גופנית רעה, והגם שלא בדיוק הבנו מדוע הסוכר והדבש הטבעיים, לעומת התחליפים, הם אלה שמוצגים לנו כרעל. גם לא אמרנו דבר, כאשר כעבור מספר שנים התחילו להציף אותנו בקמפיין הפוך, שהטיף לנו שדווקא התחליפים הם הרעל, ואם אנו כבר מוכרחים לצרוך מאכלים ומשקאות מתוקים, אז עדיף הסוכר.
מתקפת התחליפים לא נעצרה כידוע בצלחותינו ובכוסותינו. למעשה, את כל נתיבות חיינו מציפים קמפיינים ומסעות תעמולה למען התחליף. כך מציעים לנו לנטוש את הרפואה מבוססת-המחקר לטובת הרפואה האלטרנטיבית - ואין זה משנה כלל שהרפואה הקונבנציונלית הצליחה להעלות משמעותית את תוחלת חיינו ואיכות בריאותנו. או ממליצים לנו להמיר את המשפחה, שבה אב ואם מגדלים יחד את ילדיהם, במשפחה אלטרנטיבית. מטיפים לנו לאמץ את החינוך האלטנרטיבי שבו ילדים תמיד במרכז ועלינו לשרת אותם וללמוד מהם, רק כדי להמציא אחר כך את הגלגל - סליחה, את התחליף - בדמות מחקרים מלומדים על "הסמכות ההורית". ומחליפים את ערכי המוסר שנמסרו לנו מדור לדור מזקנינו וחכמינו במשך אלפי שנים, באור האלטרנטיבי של המוסר היחסי. על פיו, למשל, העבריין הוא תמיד הקורבן (שלנו, החברה, כמובן), ואין זה צודק להעדיף בקבלה למוסד אקדמי תלמיד מוכשר ובעל הישגים מצויינים על פני תלמיד בעל כישורים והישגים נמוכים (בנימוק שסבא או סבתא שלו סבלו בנעוריהם מאפליה), ולשלום יש מחיר, שאותו רק המנצח (הישראלי-יהודי, כמובן) נדרש לשלם.
הם תמיד "נדהמים" ו"מזועזעים"
בשם ההבנה והסובלנות הם משווקים לנו פלורליזם, אחווה ואחדות, שעל פיהם לא ייתכן כמובן פיוס בין ימין ושמאל חלילה, שכן אלה אויבים מטבעם; גם לא בין דתיים לחילוניים, שהרי ביניהם שוררת תהום בלתי ניתנת לגישור בכל התחומים; לא בין אלה המתגוררים בצד הנכון של הקו הירוק ובין אלה שלא, ועל כך הרי אין צורך להרחיב את הדיבור; ולא בין גברים ונשים, שמעצם טבעם ניצבים משני צידיו של מתרס בלתי עביר; גם לא פיוס בין מעבידים, שהם תמיד עושקים, ובין עובדים, שהם תמיד נעשקים; ועוד ועוד. כי כידוע, בין הקבוצות האלה קיימת יריבות ועוינות שתפקידם של אנשי השלום והאחדות לחשוף, להדגיש, לחדד וללבות. וכך, בשם התרבות והקידמה, הם משווקים לנו אחווה ואחדות חלופיות-תחליפיות - כאלו עם כלל האנושות, אבל במיוחד עם אותם ערבים שמטרת קיומם היא להקים מדינה נקייה מיהודים במקום מדינת ישראל; אותם אנו אמורים "להכיל".
אומנם אנו יודעים כי במציאות יש בינינו הרבה יותר אחווה מאשר החלופה התחליפית המוצגת אצלנו בתקשורת, באקדמיה, בספרות ובאמנות. גם אין זה סוד כי במרבית המשפחות אצלנו יש גם דתיים וגם חילוניים, וכי לרבים מאיתנו יש בני משפחה וחברים המתגוררים מעבר לקו הירוק. ובחיים האמיתיים שלנו מרבית הגברים והנשים שאנו מצפים שיחבבו זה את זו אומנם עושים כן, והעובדים - אלה שאנו מכירים אישית - אינם בהכרח שונאים את מעבידיהם. אבל חסידי השלום והאחווה מצליחים להחדיר בנו תחושה כי רב המפריד בינינו על המאחד, ולמרות שלרובנו די טוב, הם עושים הכל כדי לשכנע אותנו כי המצב קשה ביותר, אם לא חסר תקנה.
אין מדובר רק במצב החברתי-פנימי שלנו. הם קודחים במוחותינו שוב ושוב, כדי שנבין סוף סוף כי גם הכלכלה שלנו נמצאת בשאול תחתיות, והמצב המדיני ויחסינו הבינלאומיים על הקרשים, ובקיצור: עגלתנו שקועה כה עמוק בבוץ, עד שאין שום דרך בעולם שאנו - הפשוטים, הלא כל כך נאורים, שאינם מבינים שצריך לשנות הכל עכשיו ומיד, כי אחרת...- נצליח לחלץ אותה מתוכו. ודאי לא בעזרת המנגנונים החברתיים והשלטוניים הקיימים שלנו, ובהנהגת המנהיגים הנבחרים שלנו, שאנו, בחשיבתנו המאוד לא-אלטרנטיבית, מצביעים להם ובסופו של יום סומכים עליהם.
אבל אל דאגה. על האלטרנטיבים תמיד אפשר לסמוך שיציעו לנו חלופה תחליפית. וכך, במקום המוסדות החברתיים שבאמצעותם הצלחנו לצלוח מאות שנות-גלות ועשרות שנות-עצמאות חדשה, הם מציעים לנו "חברה אזרחית", חלופית-תחליפית כמובן, מבית מדרשה ובמימונה של
הקרן החדשה לישראל, הפורשת רשת של "פעילים חברתיים", שהם כל כך שקופים שפשוט לא רואים אותם. אבל הם תמיד יודעים להיות מדובררים בכל מקום ותמיד יודעים יותר טוב מאיתנו מה אנו רוצים ומה טוב לנו באמת, בכל תחום בחיינו.
ההתמודדות עם המצב המדיני היא כמובן מעבר לכוחות והיכולות של מוסדות השלטון שלנו ושל מנהיגינו - שבטיפשותם ובשחיתותם הביאו אותו עלינו. לכן, על-מנת להציל אותנו, מציעים לנו החלופיים דמוקרטיה אלטרנטיבית. זו אומנם משקפת מיעוט קטן, אבל את המיעוט הנכון. וכך, מלבד מוסדות שלטון נבחרים לעילא ולעילא - כמו עיתונות, מערכת משפט ואקדמיה, המפעילים מנגנון משומן ומושחז של שיתוף פעולה סינרגי - הם מספקים לנו גם מנהיג חלופי. אומנם כנשיא הוא נבחר לתפקיד ייצוגי בלבד, אבל אין זה משנה, וגם אין כל אמת בטענה שהוא שליט יחיד, הואיל והוא מוקף בלהקה נשכנית של חותמי עצומות-סרבנות, מאיימי בג"ץ ומייצרי כתבות מכפישות. אלה תמיד "נדהמים" ו"מזועזעים" מכך שאיננו מתפעמים מעמדותיהם, מהשקפותיהם, מבחירותיהם המוסריות ומיכולותיהם הנדירות לשגות שוב ושוב בהבנת המציאות.
כי אנו, הפשוטים, הבלתי נאורים, איננו מעוניינים בתחליפים ובחלופות שלהם. אנו מעדיפים את הדבר האמיתי: את הדמוקרטיה הגלויה והשקופה הפועלת על-פי החוק ולא על-פי שלטון החוק. כן, אנו יודעים שדמוקרטיה אינה שיטה מושלמת, אבל בה לפחות הרוב הוא הקובע, ונציגיו הנבחרים נושאים באחריות, עומדים לביקורת ולעתים אף משלמים את מחיר טעויותיהם. הם אינם מסתתרים מאחורי ארגונים אלטרנטיביים המייצגים אינטרסים עלומים, מאחורי מניפולציות תקשורתיות והפצת סיסמאות חסרות בסיס. אנו מעוניינים במנהיגים שאנו יודעים מי הם, שאותם בחרנו בבחירות, ואיננו מעוניינים בהנהגה אלטרנטיבית חלופית-תחליפית יהירה ושבֵעת רצון מעצמה, שלא רק שאינה מעמידה את עצמה למבחנו של הבוחר, אלא רק לעתים נדירות יימצא מישהו משורותיה שיעשה חשבון נפש ויעמיד את עצמו למבחן המציאות.
לא. איננו מעוניינים בתחליף שהם מציעים לנו של "מדינת כל אזרחיה". אנו רוצים את הדבר האמיתי: מדינת העם היהודי, למען העם היהודי בארץ ישראל שלו. גם איננו רוצים שיכפו עלינו להתנהל על-פי מציאות חלופית שהם ממציאים, שהיא פרי דמיונם הקודח ותו לא, של מזרח תיכון חדש ושל שלום ושל אביב. איננו חוששים להביט במציאות האמיתית בדיוק כפי שהיא. אנו יודעים שנוכל לה.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
