כשאני מתבונן בנרות החנוכה המרצדים מדי ערב בלילות החנוכה בביתנו, אני מדמה לשמוע את הוויכוח האינסופי שבין הסרגל לשלהבת הנר.
הסרגל, הממושמע והמוגדר היטב, אומר לשלהבת הנר התזזיתית והלא-צפויה: אולי תיכנעי לי? יש לך אומנם חן רב, ואת זאת אין להכחיש. אנשים נועצים בך את מבטיהם כמהופנטים, את לא צפויה, צבעייך משתנים תדיר, ואת נעה מצד לצד כאחוזת דיבוק, בעוד שאני הסרגל הצפוי מראש. הרי אצלי תמיד השתיים יופיע תמיד לפני השלוש והחמש לפני השש. אבל חוץ מזה, מה יש בך?
אינני מכחיש את חשיבותך בעולמנו אבל זה רק בגלל שאני כבשתי אותך; אני למדתי להכניס את עוצמתך לנוסחה המתמטית. למדתי לכלוא את כוחך בצינורות ובכבלים. ורק בזכותי יש לך תפקיד חיובי וחיוני בעולמנו. אלמלא אני, את היית לכל היותר מחממת ומאירה מערות חשוכות ומאפשרת לצלות את בשר הציד. ללא התבונה האנושית שאני מסמל, היית נותרת כוח פרוע שיש להיזהר מפניו, וקשה מאוד לנצל אותו.
האש נעה מצד לצד וענתה לסרגל המתריס: אין להכחיש את תרומתך העצומה לכך שאני יכולה לבוא לידי ביטוי. זאת הסיבה שאני גם מוכנה לשתף עימך פעולה בקלות כה גדולה. אבל המחלוקת שלי איתך נוגעת לשתלטנות הרבה שלך. כשאתה נשאר בגבולות החומר, אני מוכנה, כאמור, לשתף עימך פעולה. אבל כשאתה מנסה לכבוש את הרוח, אני מתקוממת.
אתה לוקח את הרוח האנושית ומנסה לשעבד אותה לנוסחה הפסיכולוגית. אתה כביכול מנסה לנבא את מידת הצלחתי או את כישלונותיי. אתה מצמיד לי תוויות כובלות, אך גם מנסה לכבוש את המלכה בביתה. את הרוח אתה מנסה לסגור בכבלי הנוסחה. ניסית במשך אלפי שנים להמיר את האמונה הנפשית הלוהטת בפילוסופיה שכלית וקרה. התכחשת לחווית האמונה באלוקים המפעמת בלב האדם, ובנית עולם של מוסר ומשמעות ללא אלוקים. חששת מהאידיאלים האמוניים, וניסית להכניס את חייהם של היחיד ושל החברה למערכת חוקים אנושית הגיונית נטולת נשמה ואמונה.
אורות חמקמקים אך קיימים
הוויכוח שבין הסרגל לנר לא ייגמר בחנוכה הזה. הוא התחיל בוויכוח החריף שבין ההתייוונות ליהדות. והיהדות, שאף היא נעה על הציר הזה, שבין סרגל לנר, שמה תמיד את הנר במרכז הווייתה. היא נמנעה מלייצר תיאולוגיה יהודית. היא העדיפה בדרך כלל את האמונה הפנימית הכמו-נבואית על פני הוכחות שכליות מפותלות למציאות האל. זה נכון שהיו בתוכה חכמים שחיפשו את הסרגל שבנר, וניסו להתאים את אש האמונה לסרגל השכלתני, אך הם לא אפיינו את נהר היהדות הרחב, העמוק ועתיק היומין. על כל פנים, לא על זה התכוונתי לכתוב. שכן לכווץ את הנהר האיתן לקופסת שימורים מצומצמת שהמסגרת הזו מאפשרת, זהו מעשה שלא ראוי כי ייעשה.
די לי אם אומר, כי הנרות הזעירים הם שגריריו של אותו נהר איתן של אמונה. להיכן שאתה לא פונה, אתה שומע אנשים מספרים על אמונתם. הם יכולים להיות שומרי מצוות יותר או פחות או בכלל לא. דומה, כי האמונה הפנימית בקיומו של האל מהווה בסיס איתן לאישיותו של האדם בן-ימינו. ולאדם זה באים הנרות-השגרירים ואומרים: החזק באמונתך, החזק ברגשותיך אלה, גם אם הם נראים מרצדים ולא יציבים, גם אם הם עוברים תהפוכות, גם אם ספקות ממלאים לפתע את ליבך. החזק באורות, כי הם מבטאים את המהות החמקמקה של הקיום שבנוף גם אם קשה לשקול אותם, למדוד אותם ולהוכיח אותם - הם שם, קיימים ואיתנים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
