מחווה לזיכרון (הלא) סלקטיבי
מרב מיכאלי, הח"כית הצעירה, נצפתה בתוכנית "פגוש את העיתונות" טוענת שההצהרה הקטרית לגבי נכונות הערבים לקבל את ישראל לחיקם היא הצהרה שאי-אפשר להפריז בחשיבותה. מה זה אי-אפשר, נראה כי מגילת העצמאות של מדינת ישראל פחות חשובה. כך על-פי העיניים הנוצצות וההתלהבות שֶקָרנה מן המחוקקת הצעירה. ראיתי במו-עיני.
מובן מאליו שהיא לא טרחה לבדוק את יתרת אותה ההצעה המפורטת, או מי מציע אותה, מתי היא הוצעה לאחרונה, ומדוע היא נדחתה (רמז: זכות השיבה וחיסול המדינה היהודית).
ואיך אני יודע שהיא לא טרחה? מאוד פשוט: הגברת מיכאלי אינה סובלת ממחסור באינטליגנציה, וברי שלוּ הייתה טורחת לבדוק את ההצעה הקודמת, הייתה ודאי קצת פחות מתלהבת. ואולי, אולי אני בכלל טועה, והגברת אכן קראה בזמנו את ההצעה הערבית, אבל פשוט שכחה. ייתכן. הרי זיכרון סלקטיבי הוא אחד מעיקרי האמונה של השמאל, שהגב' נמנית על חבריו (או בשפתה - חברותיו).
ובאותו העניין, ראוי להרחיב קצת את היריעה: אחת הטענות החוזרות על עצמן בשמאל היא כי נתניהו אינו עושה דבר לקידום השלום. למעשה, מרחיבים וטוענים בשמאל, נתניהו לא רק שאינו עושה דבר, אלא שהוא גם מקשה את עורפו. ניחא.
ואני אומר, שאם כך הוא הדבר, איך זה שכשנתניהו מקשה את עורפו וכו', פתאום הערבים מוכנים להתגמש, ויש שאומרים (כמו גב' מיכאלי) כי סוף סוף הערבים מוכנים לשלום?
אם כך, הרי שהמשמעות הברורה היא כי ככל שנתעקש יותר על עמדתנו, ככל שנהיה מוכנים פחות ופחות לוותר, כך הערבים יתגמשו יותר ויותר. (והערה קטנה לבעלי הזיכרון הסלקטיבי: בדרך הזאת הם הצליחו לסחוט מאיתנו ויתורים ומחוות לרוב).
ואם כך, ואכן זה כך, אז השמאל האינטליגנטי (ע"ע המחוקקת הצעירה וחברותיה) אמור לעמוד עכשיו תחת כל שיח רענן, לחזק את ידיו של נתניהו ולתבוע ממנו להקשות עוד יותר את עורפו - כי הרי המטרה היא שלום, ולכן יש לעשות הכל כדי להגיע למטרה הנכספת.
והכל - זה גם לא לתת דבר, לא להבטיח דבר, ולא להסכים לדבר, אלא רק בתמורה הולמת מהצד השני (נתחיל בזה שהם יעשו הם כמה מחוות, ואז נדבר).
הפירות הבאושים
בימים אלה מתחוללת מהומה שלמה סביב התנהגותו של אחד שנחשד בהתנהגות מגעילה במיוחד כלפי נשים במקום עבודתו. ובכן, לא לי להגיב אישית על האיש או על התנהגותו. אך בראייה רחבה קצת יותר, חשוב להבין כי זהו בדיוק השלב שבו כל הנשים, פמיניסטיות או לא, צודקות או לא, ועם ישראל כולו, אוכלים את פירותיו הבאושים של השופט העליון לשעבר, העילוי המשפטי הנערץ, פורץ הדרך, האקטיביסט הנלהב, שקבע כי "הכל שפיט".
ובכן, אם הכל כל כך שפיט, מה ילד סופו של יום באותה המהומה ובמהומות שיבואו אחריה? כבר עכשיו המשטרה חוקרת, ובהמשך, אני מוכן להמר שיקרה כך: רוב הסיכויים שלא יוגש כתב אישום מאלף אלפי הנמקות, (למשל: התנהגות מגעילה עדיין אינה מולידה כתב אישום) ואז, (הוא זכאי הוא זכאי) יטען הנחקר כי "הנה, הכל הבל ורעות רוח, שפכתם את דמי, החרבתם את עולמי על לא עוול בכפי...", ולשיטתו של מר ברק ומעריציו - הוא צודק, כי הרי "הכל שפיט", והשפיטות היא חזות הכל, לא?
היטלר - הקלף המנצח
ובכן, על-פי רוב אני מחבב את החרדים, ולא מעט מאמרים כתבתי בזכותם. אלא שההתנהגות שלהם לאחרונה גורמת אפילו לי לבחילה קלה. ולמה אני מתכוון: לאחרונה הכריזו החרדים על
יאיר לפיד מלחמה. ולא, זו אינה מילה שאני משתמש בה בקלות דעת. מלחמה. ובמסגרת אותה המלחמה, התפרסם (שמעתי על כך בגלי צה"ל) מאמר בביטאון חרדי המשווה את דבריו של לפיד לדבריו (או לכתביו) של אדולף היטלר.
ובכן, מעבר לאותה הבחילה שאחזה בי למשמע הדברים, אולי הגיע הזמן לומר לחרדים (ובאותה הזדמנות גם לשמאלנים המחבבים את הדמגוגיה הזאת) - די כבר לשחק במגרש הנאצי על כל הטיותיו. כן, נכון, אני יודע שהיטלר לבש מדי פעם מכנסיים, אבל האם זה אומר שכל לובשי המכנסיים הם היטלר? וכן, להיטלר היה שפם (ראיתי בצילומים) האם זה אומר שכל בעלי השפם הם היטלרים?
אתם לא אוהבים את לפיד, ניחא. תתווכחו איתו, תפגינו נגדו, תוכיחו לו שהוא טועה. אבל תפסיקו לבזות את עצמכם כך - הרי אתם תלמידי חכמים, לא?
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
