יש חיה כזאת במדינת-ישראל, חיה משונה, אַל-טִבְעִית באלף רבתי, והיא מכונה בלשון נקייה "הפוקד". החיה המשונה הזאת קובעת מי ייקרא להתייצבות בלשכות הגיוס לשם רישום התייצבות, לבדיקות לשם קביעת כשירות גופנית (פרופיל רפואי) ולמבחני אינטליגנציה ראשוניים לקביעת דפ"ר (דירוג פסיכוטכנית ראשוני) ולראיון אישי לקביעת רמת המוטיבציה וההתאמה למסגרת צבאית. על-סמך שורת הבדיקות והמבדקים האלה נקבע מה שמכונה בעגה הצבאית קב"א. הקב"א ("קבוצת איכות” שאליה ישויך המגוייס) להבדיל מ-הקב"ה (הקדוש ברוך הוא) הממונה על השתמטות החרדים מגיוס).
לאחר הקמת המדינה, כאשר "הפוקד" נמנע מלקרוא לאזרחי ישראל הערבים ללשכת הגיוס ולמעשה פטר אותם מגיוס לצה"ל, התנגדו לפטור הזה כמה מראשי הציבור הערבי, ובראשם חבר הכנסת תופיק טוּבִּי, אשר תקף את הפטור הכפוי הזה וכינה אותו "אפליה גזעית".
לאחר שראש הממשלה הראשון של מדינת-ישראל, דוד בן-גוריון, בעל הנטיות הדיקטטוריות, התפטר במפתיע ביום 7 בדצמבר 1953 מרשות הממשלה (בתעלול פוליטי, שכשל זמנית, ושלא כאן המקום להיכנס לסיבותיו) התמנה במקומו ובניגוד לתוכניתו של בן-גוריון, משה שרת לראש הממשלה. משה שרת, שנחשב לאנטי-מיליטריסט, מינה את פנחס לבון לשר הביטחון. שר הביטחון החדש (שלא היה רמטכ"ל בדימוס או לפחות אלוף בדימוס) החליט לשנות את מדיניות אפליית בני המיעוטים והדרתם, בין יתר ההדרות, משירות בצה"ל (מדיניות שהונהגה וטופחה על-ידי ראש הממשלה הראשון והיחיד עד אז) מתוך מגמה להשוות הלכה למעשה את זכויותיהם וחובותיהם של כל אזרחי מדינת-ישראל בני כול העדות, המגזרים והדתות.
בהסכמת משה שרת, ראש הממשלה דאז, הורה פנחס לבון לרמטכ"ל דאז, משה דיין (שפנחס לבון היה שנוא נפשו, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן) לפתוח במהלך של גיוס הערבים לצה"ל. דיין, שהיה מנאמניו של בן-גוריון, שהיה למעשה טרנספריסט, התנגד למהלך הזה (והוא ידע למה...) אך רבים בקרב ראשי מוסדות השלטון חשבו שהדבר יוכיח לכולי-עלמא שאזרחי ישראל הערבים אינם מעוניינים בגיוס, וכך התאפשר לפנחס לבון להורות לאותו "הפוקד" להוציא קריאה לאזרחים הערבים בגיל הגיוס להתייצב בלשכות הגיוס. במקביל הורה לבון לאנשי משרד הביטחון להיערך לאפשרות גיוסם של ערביי ישראל לצה"ל.
לתדהמת רוב שרי הממשלה ורוב חברי הקואליציה והאופוזיציה, נענו כעשרים אלף צעירים ערבים לקריאתו של "הפוקד" ורבים מהם החלו להגיע ללשכות הגיוס. בעזרת חכמי-דת קיצוניים וכול מיני טיפוסים שמרניים המכונים "זקני העדה" (הלא יהודית, במקרה זה) הצליחו בכירי צה"ל וראשי "מערכות הביטחון" להפר ולסכל את המהלך הדמוקרטי סיכול-כללי. למרות זאת (מסיבות שלא כאן המקום לפרטן) הוחלה בשנת 1956 חובת הגיוס גם על לא יהודים, אך בתנאי שהם משתייכים לעדה הדרוזית (חובה זו לא הוחלה על נשים דרוזיות, כשם שלא הוחלה על נשים יהודיות בנות המגזר החרדי ולא הוחלה גם על אלה שאינן בנות העדה החרדית, אך המצהירות שהן דתיות). בשנת 1958 הורחבה חובת הגיוס והוחלה גם על בני העדה הצ'רקסית (חובה זו לא הוחלה על נשים צ'רקסיות מאותה סיבה שלא הוחלה על נשים דרוזיות).
במהלך השנים הורשו ("הורשו", כך בפירוש) גם גברים בדואים להתנדב לשרת בצה"ל, אך הם שובצו בעיקר כגששים ביחידת גששים.
אי-גיוסם של אזרחי מדינת-ישראל הערבים לצה"ל, מהווה עד עצם היום הזה אושיה מרכזית של ההפרדה החברתית בין יהודים וערבים. באמצעות ההפרדה האנטי-דמוקרטית הזאת והשארת הערבים מחוץ למסגרות הצבא, השיגו ממשלות ישראל, מאז הקמת המדינה מטרות עיקריות:
- זהויים התמידי של הערבים כסיכון ביטחוני.
- הצדקה להפקעת אדמות של ערבים לצורכי "שטחי-אש" של צה"ל.
- הצדקה למסירת אדמות-מדינה ליהודים בלבד לצורך שבירת רצף של ישובים ערביים "העלולים להפוך לחבל ארץ ערבי בתוך מדינת היהודים" ("משימה לאומית” שכונתה בלשון ממשלתית גזענית טהורה ובלי שום בושה "ייהוד הגליל” והנמשכת חלקי הארץ בגבולות הקו הירוק וגם מעבר לו).
- הצדקה למניעתן מהערבים, אשר "הפוקד" כלל לא קרא להם להתייצב ולהירשם בלשכות הגיוס, של מיני הטבות הניתנות על-ידי המדינה לאלה אשר "הפוקד" כן קרא להם להתייצב ולהירשם בלשכות הגיוס, גם אם לאחר רישומם שחרר אותם באופן גורף מחובת השירות הצבאי והניח להם להמשיך להיהרג עד מאה ועשרים באוהלה של תורה...
ומפקידה לפקידה – אבסורד נוסף: בשעה ש"הפוקד" אינו קורא לשירות צבאי, בתוקף סמכותו, עשרות אלפי אזרחים ואזרחיות, ולא רק כאלה המשתייכים לעדת מנשקי המזוזות שאמונתם אומנותם, אלא גם כאלה הנחשבים לאזרחים סוג ב' (כפי שפורט לעיל) – אותו "הפוקד" מתעקש לכפות גיוס על ספורטאית מקצועית, על כנר מצטיין, ועל פציפיסט מושבע, ועל עוד כיוצא באלה אזרחים ואזרחיות של מדינת-ישראל שמסרבים לשקר ולהשתחרר מגיוס על-רקע יהודוני-תיאוקרטי-דגנרטי.
למרבה הצער והבושה, הערכאה השיפוטית העליונה המכונה בג"ץ (להבדיל מ-בד"ץ) האמורה לשמור על כך שבמדינת-ישראל יתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכול האזרחים בלי הבדל דת, גזע ומין – מועלת בתפקידה באופן מתמיד מאז קום המדינה, דבר המהווה ביזוין בית המשפט על-ידי בית המשפט העליון הזה בכבודו ובעצמו.
עד מתי?
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
