בימים שהספרות והשירה העברית מחרישות ועוברות לסדר היום לנוכח היותנו עם כובש ושולט על עם אחר כבר בעיצומו של עשור חמישי, ריגש אותי שיר של רופאה בכירה בבית החולים "הדסה" בירושלים, ד"ר שגית ארבל אלון, שפורסם במוסף "תרבות וספרות" בעיתון
הארץ מיום 9.8.
מילות השיר נחצבו בעקבות מפגש אנשי רפואה במסגרת פורום משפחות שכולות, בו שותפות משפחות פלשתיניות ויהודיות. באחד המפגשים פגשה ד"ר שגית ארבל אלון את ד"ר יוּסוּף שטאח, רופא לטיפול נמרץ בבית החולים בעיר חברון.
ד"ר שגית ארבל אלון, רופאה בכירה בבית החולים הדסה, נטלה על עצמה לפעול בתחום, שהשירה והספרות העברית אינן מוצאות בו עניין. היא החליטה להתייצב בקדמת הבמה הספרותית ולהתריס נגד חברה, המתירה לעצה לעבור לסדר היום, כשכיבוש ומחסומים יש להם כוח שיפוט לקבוע, שהכרחי לעכב ילדה קטנה פצועה במחסום.
רופאה מבית החולים הדסה הזכירה לשירה העברית, שעלייה להציב את עוצמת המילה ומטענה הערכי כנדבך במסד של דמותנו כחברה. חברה, בה לא יהיה מחסום חמוש ברובה, מחסום ששמורה לו זכות שיקול הדעת, האם כן להעניק סיוע רפואי דחוף לילדה שסכנת מוות אורבת לה או לא. שירה שתתייצב מעברו השני של המתרס, כשלמחסום יש כוח שיפוט, אם לעכב ילדה זבת דם ולהתייחס בביטול ובבוטות לתחנוניו של רופא.
את השיר מקדישה ד"ר שגית ארבל אלון לעמיתה ד"ר יוסוף שטאח מחברון:
רַק עֻבְדּוֹת מָסַרְתָּ לָנוּ
בְּשָׁפָה רְפוּאִית חַפָּה :
שֶׁלַמְרוֹת הָעֹצֶר הִגִּיעָה הַיְּדִיעָה עַל הַתְּאוּנָה ,
שֶׁהָיָה מִי שֶׁיַּחֲלִיף אוֹתְךָ בְּבֵית הַחוֹלִים
שֶׁעָבַרְתָּ בְּרִיצָה אֶת כָּל הַמַּחֲסוֹמִים
וְשִׁחְזַרְתָּ בַּדֶּרֶך אֶת כָּל הָעֲשָׁרוֹת
שֶׁהִצַֹלְתָּ,
שֶׁלָּקַח לְךָ חֲצִי שָׁעָה לְגַמֵּא אֶת הַמֶּרְחַק
אֶל הַיְּדִיעָה
שֶׁהֵבַנְתָּ אֶת גֹּדֶל הָאָסוֹן,
שֶׁבְּלִי חִלּוּץ הִיא לֹא תִּשְׁרוֹד,
שֶׁהִתְחַנַנְתָּ לִפְנֵי אֵלוּ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה
רַק כֱּכוֹבְשִׁים
(בֵּינֵיהֶם גַּם בָּנַי, אוּלַי, שֶׁגָּדְלוּ לְמַעֲשִׁים טוֹבִים.)
קוֹלְךָ עוֹד יַצִּיב כְּשֶׁאַתָּה מְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ
אֶת הְּמְּפַקֵּד,
אֶת הַקָּצִין,
שֶׁהִיא בִּכְלָל יַלְדָּה,
שֶׁאַתָּה רוֹפֵא,
אָבִיהָ
שֶׁלֹּא מַצְלִיחַ לַעֲצוֹר אֶת הַדִּמּוּם.
יִלְלַת מוּאָזִין בּוֹקַעַת מֵחָזְךָ
וּבְמֶרְחַק שְׁנֵי כִּסְאוֹת מִּמְּךָ
גַּם אֲנִי מְחַדֶּשֶּׁת אֶת הַשְּׁבוּעָה.
