סופות בנגב

דובר כבר לא מעט על תרומתם של הגרעינים התורניים לבחירתם של ראשי הערים החדשים בקריית-מלאכי, שדרות ולוד. פחות דובר על הכמות המרשימה של חברי גרעינים שנבחרו כחברי מועצות במקומות מגוריהם. קובי ויצמן מנהל הגרעין בנהרייה, עדי אביני ראש הגרעין בראש-העין, שמעון חזן מנהל הגרעין בקריית-מלאכי, אילן חזן איש הגרעין בקריית-גת, שניים מחברי גרעין 'בית מוריה' בבאר-שבע, עמיחי לנגפלד חבר הגרעין בלוד, אליסף ורמן חבר גרעין 'יחד' בבית-שמש, איתי אהרוני חבר הגרעין באריאל, אלעד קלימי חבר הגרעין בשדרות, ומשה אוחיון לשעבר מנהל הגרעין באופקים - כל אלו נבחרו במסגרת רשימות של 'הבית היהודי' כחברי מועצות בעריהם. לרשימה הזו אפשר להוסיף גם חברי גרעינים שהתמודדו במסגרת רשימות אחרות ונבחרו, כמו למשל חיים גורן מגרעין 'שקמים' בתל אביב שנבחר לחבר מועצה מטעם סיעת 'דרום העיר', או הרב יותם קארו, מנהל הגרעין בצפת, שנבחר במסגרת רשימה משותפת לחב"ד ולתקומה. התוצאות הללו מצביעות על עליית מדרגה בפעילותם של הגרעינים התורניים. כניסה משמעותית לעשייה הפוליטית המקומית מעידה על כך שחברי הגרעינים רואים את עצמם כתושבים לכל דבר ועניין, ולא מוכנים להשאיר את הזירה הפוליטית מחוץ לתחומי העשייה. הכניסה המאסיבית הזו לזירה הפוליטית, דורשת כמובן גם זהירות ויש לה מחירים חברתיים, אבל אם חברי גרעינים אינם רואים את עצמם כאורחים זמניים במקומות מגוריהם, עליהם להתמודד גם עם מחיריה של המעורבות הפוליטית.

עד כמה המנהיגות הפוליטית של החרדים אינה מחוברת לשטח המוניציפאלי תעיד העובדה המביכה שפעילים של יהדות התורה טרחו לכסות את כל לוחות המודעות של ירוחם בקריאת הרבנים לבחור ליהדות התורה בבחירות המקומיות. דא עקא שבירוחם לא התקיימו בחירות בשבוע שעבר אלא רק בעוד שנה, וקשה לי להאמין שהמודעות ישרדו על הלוח זמן כה רב.

במסגרת "כנס נגב" שהתקיים לאחרונה במועצה האזורית אשכול, התקיים גם מושב שעסק בסיקור הנגב על-ידי התקשורת הישראלית. הח"כ לשעבר דניאל בן-סימון, שסיקר במשך 12 שנים את האזור עבור עיתון 'הארץ', סיפר שלקח לו לא מעט זמן לשכנע את אנשי העיתון, שלדבריו "מתגוררים כמעט כולם באותו רחוב בתל אביב", בצורך לכתוב על העיירות בנגב. כשהוא שלח למערכת כתבה שהכין על קריית-מלאכי, התקשרה אליו עורכת הכתבה ושאלה האם הוא דיבר עם האנשים שמצוטטים בה. בן-סימון השיב שכן, והעורכת שאלה: האם הם ענו לך תשובות בפקס או בטלפון? בן-סימון ענה שהוא דיבר אתם פנים אל פנים והעורכת תהתה: "נסעת עד לקריית-מלאכי?", ונדהמה לקבל תשובה חיובית. "התחושה שהיא נתנה לי אז הייתה כאילו חציתי יבשת", מספר בן-סימון, "למרות שנסעתי בסך הכול חמישים דקות".

אז בן-סימון אומנם השקיע והגיע פיזית לנגב כדי לסקרו, אבל חלק מהנוכחים בכנס טענו שעדיף שלא היה בא בכלל. ד"ר זאב זיוון, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון שמתגורר בנגב מאז אמצע שנות ה-60, טען נגד בן-סימון שספרו 'עסקה אפילה בדרום' שבו הוא גולל כתב אישום נגד ממשלת ישראל על הזנחתה את האזור, "עשה שירות נוראי לנגב ועדיף שלא היה נכתב כלל". בן-סימון השיב לזיוון שהוא הביא בספרו ובכתבותיו תמונה אותנטית של עיירות הפיתוח, ודרש מתושבי הנגב שנכחו בכנס שלא לייפות את המציאות. לטענתו, הצלחת האזור תיבחן בשאלה האם קציני חיל המודיעין שבסיסיהם עומדים לעבור לנגב בשנים הקרובות, יעברו להתגורר בדרום או יישארו במרכז.

מה שהפריע לי בדבריו של בן-סימון הייתה התחושה שהאיש מתעקש להישאר בעמדת נביא הזעם של הדרום, עמדה אליה הוא נכנס לפני כמעט עשרים שנה ומסרב להתפנות ממנה, בלי כל קשר למציאות בשטח. בן-סימון מתגורר בתל אביב ומגיח היום לדרום לעתים רחוקות מאוד. הוא מתעקש לחזור ולספר על מדרכות מלוכלכות באופקים, אבל מתעלם משכונות חדשות ויפות שמתפתחות בשנים האחרונות בכל ערי הנגב. בדבריו בכנס הוא התנשא על מספר עיתונאים המתגוררים בדרום (כן, גם עליי) ונעלב מעצם העלאת האפשרות שהוא לא לגמרי מעודכן בנעשה בעיירות שאותן הוא סיקר לפני למעלה מעשר שנים. מפתיע שאחרי שהוא משמיע כל כך הרבה שנים את אותם משפטים שחוקים על הדרום "המוזנח והפרוע", בן-סימון עוד מתפלא שקציני המודיעין שמתגוררים במרכז לא מתלהבים לעבור דרומה.

העיתונאי אבישי בן-חיים סבור שכל מי שיש לו משהו נגד אריה דרעי הוא גזען שונא מזרחים. באופן עקבי, בכל פעם שתוקפים את דרעי, שולף בן-חיים את הקלף העדתי. כך למשל, בשבוע שעבר הוא תקף את אלו שיצאו נגד משה ליאון בגלל זיהויו עם אריה דרעי, וטען שמדובר ב"מסע דמוניזציה ארוך שנים נגד דרעי, שהתיישב טוב על סטריאוטיפים אנטי-מזרחיים ועל דעות קדומות מכוערות". אצל בן-חיים לא משחקים עברו הפלילי של דרעי, לא עמדותיו המדיניות, לא הניצול הציני שלו את פטירת הרב עובדיה זצ"ל, וגם לא תכסיסיו הפוליטיים המוכרים לעייפה. כל ביקורת שנמתחת על דרעי, זוכה מיד לאזכור מוצאו העדתי, כמפלט מאוד נוח ממתן תשובות ענייניות. מה שקשה לי להבין הוא מדוע כשמדובר בפוליטיקאים מזרחים שבן-חיים אינו חפץ ביקרם, כמו למשל היו"ר המודח והמושפל של שס ח"כ אלי ישי, פתאום המוצא העדתי נעלם. כשאלי ישי הותקף באופן אישי על-ידי עיתונאים ופוליטיקאים, הוא לא זכה משום מה להגנה הנלהבת של בן-חיים.