הומור עצמי ואהבת מולדת

גילוי נאות: בעקבות אפרים קישון גם אני אומר שבסכסוך במזרח התיכון אני לצד ישראל, כי בעיניי המדינה הזאת היא נס, ולזכותה הצלת מיליונים - ביניהם - את משפחתי ואותי, מחיים של השפלה וביזוי.

יואל ריפל כבש את ליבי לא רק בהומור הטוב שבספר זה, אלא גם בהיגדים הפטריוטיים המופיעים בעיקר בסופו: בשיר "נדר" (עמ' 122) הוא נשבע שעד ערש דווי לא יוציא דרכון רומני (העם שהיה בברית עם הנאצים, וביצע ביהודים זוועות במלחמת העולם השנייה), ובאפילוג הוא מתאר בצורה מרגשת ביותר כיצד עולים רועדים מקור עמדו על הסיפון האונייה "אנוטריה" והביטו בגעגועים אל אורותיה של חיפה, ואמו אמרה לו ביידיש בקול רועד מהתרגשות ומגאווה: "רואים את ארץ ישראל". יואל ריפל מעיר: "לעולם לא אשכח את אותה תמונה, והיא יקרה לי מפז" (עמ' 128).

וכעת אני מרשה לעצמי להתייחס להומור הטוב שבספר המושתת בעיקר על סיטואציות קומיות הנובעות מ"אי הבנה" כרונית בין הגיבורים, וכן תוך השתלשלות הציפייה הארוכה באפס (בעקבות עמנואל קאנט).

הרי מספר דוגמאות:

אבא לוקח את יואל הקטן לאופרה של בוקרשט, והוא נורא כועס על המנצח, שכל המנגנים מכבדים אותו בקימה, ואילו הוא מאיים עליהם בשרביט, וכן הוא כועס על המקהלה שעל הבמה, הרואה כיצד הזמרת השמנה תוקעת לעצמה פיגיון, והם לא באים להצילה.

כשהגיע לארץ, הוא הבין שראש הממשלה והנשיא הם בנים (בן-גוריון, בן-צבי), ולא ברור מדוע דווקא שר החוץ הוא אבא (אבא אבן).

כשיואל היה קטן היה משוכנע שילדים מובאים להורים על-ידי החסידה. הוא הזדעזע כשנאמר לו שהחסידה מעבירה את התינוק דרך ארובת התנור. כשהיה בן 14, אביו רצה לספר לו (בגמגום!) איך מגיעים ילדים לעולם, ויואל הסביר לאבא איך נמנעים מלהביא ילדים לעולם.

אמו הזקנה של יואל הסכימה בערוב ימיה לקבל לדירתה פיליפינית, בתנאי שתהיה רומנייה.

ארתור, אחיה של האם למד בבית-הספר הגבוה למסחר - כמה גבוה? הוא למד בבית הכי גבוה בעיירה ויז'ניץ, הפלא של העיירה - בית בן שלוש קומות.

היחסים בין אמו של יואל ובין חותנתה היו מתוחים מאוד. מתי זה השתפר? לאחר מותה של החותנת.

לפני החתונה של בתו כל בנות המשפחה צמות ביום כדי לרזות לקראת האירוע, אבל כל ערב הן מבלות בטעימות באולמות האירועים - צמים ביום ואוכלים בלילה כמו ברמדאן.

לאחר עיון מדוקדק במזגן ובטלוויזיה שאינם פועלים בפנסיון בקרפטים שברומניה, הטכנאי מאבחן בכובד ראש... שהם מקולקלים.

דודה לילי רואה את יואל ריפל בטלוויזיה ושואלת אותו: תגיד לי, יואל, זה שידור חי?

רוזה, הפאם פאטאל של השכונה, מחליפה גברים כמו שמוסקוביץ מקומה שנייה מחליף גרביים - אחת לחצי שנה.

פן נוסף להומור של יואל ריפל הוא משחקי לשון המזכירים את האבחנה של הנרי ברגסון בנדון: מטבעות לשון הם קיבועים אוטומטיים, ואילו סטייה קומית מהם היא בריחת האינטלקט מהקיבוע.

הרי מספר דוגמאות:

דוד איז'ו, האורח הלא רצוי של המשפחה, מתנחל בדירה וישן במיטה של יואל. הוא נוחר נורא ומפריע לו לישון, בכך שילם יואל "תג נחיר".

מדוע קוראים לשפה "שפת אֵם"? כי רק אימא מדברת. אחרי החתונה לאבי הכלה הייתה הקלה.

כיוון שבפנסיון הרומני שבקרפטים המזגן לא עבד, הטלוויזיה שידרה שלג, והבריכה הייתה יבשה - החליטו יואל ובן דודו ללכת לישון מוקדם - "יצוענים מצטיינים".

הישראלים טובים בריצה: דרעי ריצה שלוש שנים, פלטו שרון ריצה חצי שנה, הירשזון ריצה ארבע שנים.

אישתו הפולנייה של יואל עוסקת בהוראה - נותנת לו הוראות, והיא כועסת על הקריינית בג'י פי אס - איך היא מעיזה לתת לבעלה הוראות? - זאת הפררוגטיבה שלה בלבד.

בפריס, עיר האורות, אישתו קונה מעיל עור, נעלי עור וארנק עור.

כל פסח עולה יואל במשקל שני קילו - קילו יאה, קילו נאה.

בסוף הספר מופיעה המקאמה הידועה מאוד שלו "אנחנו הרומנים", בה הוא מביע גאווה על היותו ציוני רומני, ויגידו מחרפיה של העלייה הזאת מה שיגידו - לו יש "קבלות".

קראתי את הספר הזה בהנאה מרובה, ולא רק משום שגם אני נולדתי ברומניה, אלא משום שבאמת מדובר בספר מרגש הגדוש בהומור טוב.