חמאס סופר באבידות גם כאלה שנפגעו מנפילות של רקטות שלו ושל הג'יהאד האיסלאמי בתוך עזה, כמו בכישלון השיגור של רקטה מידי הג'יהאד שנפלה במגרש החניה של בית החולים אל אהלי
במשפחתי קיימת מחלוקת. יש השואפים לראות את היריבה משחקת בימי שישי במגרשים שלעתים יש בהם יותר חול מאשר דשא, ויש האומרים כי מוטב ששחקני הפועל יישארו בליגה הגבוהה עימנו, וכך נזכה בכל ע...
ומשולל יסוד.
ההתיישבות קדמה לריבונות מבחינה היסטורית בלבד, לא מבחינה ערכית. וחשיבותה פסה בה' באייר תש"ח - זוהי כל התורה כולה. מרגע שיש מדינה היא הריבון, הריבון מקבל את כוחו מהאזרחים (לא מהעם! מה זה עם בכלל?), כח זה בא לידי ביטוי במוסדות השלטון, חלקם (פרלמנט למשל) נבחרים אחת ל-X זמן, אחרים (רמטכ"ל...) ממונים. וכו'.
בישראל רק ראש הממשלה הוא נבחר העם, אבל הוא אינו ראש ממשלה, אלא סתם ח"כ בכיר, ולמעשה מוגבל מאד כי כולם מכירים אותו ועוקבים אחריו.
את הנשיא בוחרת הכנסת שנבחרת ע"יח הועדים.
כנ"ל גם השרים, והם בכוחם להשבית את ראש הממשלה.
עיני הוא למעשה ראש הממשלה והא המניע את המדינה, בעיקר לאי עשייה.
לדוגמה, עני יכול להשבית את מזכירותיו של ראש הממשלה וגם את בתי המשפט. הוא גם שולט על נגדי הצבא ועל קציניו.
נכון שמאבטחיו של ראש הממשלה אינם חתומים על חוזה מסוג הסכם קיבוצי,
אבל במקרה קיצוני לא ודאי כי נאמנותם תהיה לראש הממשלה,
כמו שהוכיחו קציני המטכ"ל שסרבו להפגש עם ראש הממשלה ללא אישורו של ברק.
ביבי בארץ או בחו"ל, בכל מקרה ברק הוא השליט.
חנן וייס, סא"ל במיל'
שופט בכיר בדין משמעתי
קצין משטרה לשעבר
לא קבע בדימוס
מסכים עם הכותב שההתישבות היא התכלית, והמדינה היא האמצעי. אלא מה - אמצעי שאין בלתו במציאות המודרנית, ולכן לא ניתן להציב אותם כראשון ואחרון מבחינה מעשית. מבחינה ערכית כן: ההתישבות היא התכלית. אך מבחינה מעשית, לא נוכל לשבת בארץ הזו אפילו במאחזון קטנטון בלי מדינה יהודית ריבונית - בני עשו וישמעאל לא יניחו לנו, והם יפנו יותר ממה ששרון פינה. אז מה לעשות? לתמוך בממשלה שתבצר את הריבונות תוך שמירה מקסימאלית על ההתישבות. הממשלה הנוכחית הוכיחה עד היום שאינה רחוקה מיעד זה, ולוואי שלא נתבדה.