במאמר קודם התייחסתי למניעים שהביאו לשינוי המגמה מ"שתי מדינות" ל"מדינה דו-לאומית" או לרעיונות אחרים. הפעם אתייחס לשאלה האם פתרון של "מדינה דו-לאומית" הוא פתרון ישים שהשמאל הישראלי - ובעקר השמאל הציוני - צריך לאמץ כתחליף לרעיון "שתי המדינות", שיש הטוענים שאינו ישים עוד.
אם נתעלם מתנועות שפעלו לפני קום המדינה ברקע היסטוריוגראפי שונה לחלוטין, כ'ברית שלום' - אולי הראשון שסימן את הכיוון היה דווקא מירון בנבנישתי. מתוך קריאה דמוגרפית, מלומדת וקרה של מפת ההתנחלויות, וללא קשר לעמדה אידיאולוגית, טען שהתהליך הוא "בלתי הפיך". כדי להדגיש את "אי ההפיכות" וכדי לרפות את ידינו, יש המונים גם את תושבי השכונות בירושלים שמעבר לקו הירוק - כאילו היה הקו הירוק "קדוש", ואין כל אפשרות לחילופי שטחים או לפתרון מוסכם אחר.
עד היום נראה היה שהקריאה להקמתה של "דינה דו לאומית היא טקטיקה שנועדה לדחוק את קובעי המדיניות בישראל - "הזדרזו להגיע להסדר של שתי מדינות, אחרת החלופה תהיה מדינה דו-לאומית". קריאה זו עולה בקנה אחד עם הסכנה הדמוגרפית - שוב גורם שצריך להאיץ בנו להגיע לפתרון של שתי מדינות. גם את הרעיון "הלא-ציוני" של מדינת כל אזרחיה, שהגתה תנועת בל"ד באמצעות דוברה הרהוט לשעבר עזמי בשארה, ניתן להכיל במסגרת זו - הרחב את הרעיון לכל השטח שממערב לירדן ויש לך מדינה דו-לאומית. גם הימין תומך, גם אם במובלע ומבלי להודות בכך, ברעיון זה. אלא שלפי שיטתו זכויות שני הלאומים אינן - ולא יהיו לעולם - שוות. הימין לא ייתן לפלשתינים שוויון פוליטי, דהיינו זכות הצבעה. בקיצור: אפרטהייד.
ברור שרעיון זה מהווה סכנה ממשית לקיומה של ישראל, לא רק כישות ציונית (עם חוק השבות וכל מה שנלווה לכך), ולא רק כמדינה בעלת רוב יהודי (בשל המגמה הדמוגרפית), אלא גם כמדינה בעלת צביון יהודי-עברי בר-קיימא. לאור דברים אלה ניתן להבין מדוע התנועה הלאומית הערבית עלולה לתמוך ברעיון זה, הן כצעד טקטי - כדי לדחוק בישראל ולהאיץ את פתרון שתי המדינות, והן כאסטרטגיה - שכאמור תחסל את ישראל כמדינה בעלת צביון יהודי.
אלא שמוטב גם לאינטרנציונליסטים וגם למי שצביון יהודי-עברי אינו בעל חשיבות או משמעות עבורם, שלא לדבוק ברעיון זה. היה אולי טעם להגות את הרעיון הזה בעולם אידילי ואוטופי. העולם, כפי שנגלה לנו לאחרונה אף ביתר שאת, מראה שהתבדלות לאומית היא הכרח בל יגונה, ואולי אף פתרון ראוי. כל פתרון אחר מביא להקזת דם נמשכת. הדוגמאות רבות: קפריסין, יוגוסלביה, אירלנד, הקווקז... אפילו סלובקיה וצ'כיה בקשו להינתק זו מזו, מקרה בודד שבו ההיפרדות הייתה בדרכי שלום. המתח בין הפלמים והוולונים בבלגיה גואה, גם מבלי שיהיה "דם רע" בין הצדדים, כמו כאן במזרח התיכון המדמם כבר כמעט מאה שנה.
כפי שהאמינו בהתמדה שוחרי השלום כבר לפני ארבעה עשורים, יש רק מצב יציב אחד, סטטי, שאליו תתכנס המטוטלת ברבות השנים: הפתרון של שתי מדינות. יש לחתור לפתרון זה כי בו, ורק בו, גלומה התקווה לשקט ולשלום, גם אם יהיו אלה רצופי מהמורות. מדינה דו-לאומית, לעומת זאת, היא מרשם בטוח להקזת דם עד דור אחרון. יש להימנע מלהתגייס להגשמת רעיון זה. זה רעיון עוועים, שיכול "להפיל לקרשים" את תנועת השמאל הציוני המדממת והמנסה להשתקם.
