התסכול הוא יועץ רע - המבוכה בשמאל מופרזת

הסיבות והמניעים למבוכה והייאוש שתקפו את השמאל לאחרונה ברורים למדי. אך מסתבר שהייאוש והתסכול הם כה עמוקים שהם הביאו גם לשינוי מגמה, משאיפה ל"שתי מדינות" לשאיפה ל"מדינה דו-לאומית" או אימוץ רעיונות אחרים שקנו לאחרונה שביתה בחוגים מסוימים בשמאל. רעיונות אלה נובעים מתסכול. תסכול הוא יועץ רע, שעלול להביא לתוצאות שתהיינה בלתי רצויות, גם למחולל הרעיון עצמו.

מקורות התסכול ברורים: בטווח הקצר הם נובעים הן מהתחזקות הימין בישראל והן מהתחזקות החמאס והעדר מנהיג כריזמטי בשני הצדדים. אך אל לנו לשכוח לרגע שזה מצב זמני. אך התסכול, יש להודות, נובע גם מסיבה אחרת, שאינה זמנית, אך מנגד גם אינה חדשה ולכן לא הייתה אמורה לתרום למגמה, שלא לומר לאופנה, חדשה זו. זו היא טענת "אי ההפיכות" שנובעת מהבנייה הצפופה בשטחים, הידועה מזה שנים רבות. יש המסיקים מכך שיש לחתור ל"מדינה דו לאומית" ויש אחרים שנתקפו "מרה שחורה" והם עומדים לפני שוקת שבורה ללא מטרה או אופק מדיני שיש לחתור אליו.

לעניות דעתי, מחנה השלום צריך היה דווקא להתעודד לנוכח המגמות ארוכות הטווח שהסתמנו בשנים האחרונות. הצלחת ההינתקות כמו גם הקמת קדימה, מלב לבו של ה"ליכוד", שתומכת באדיקות, בפתרון "שתי המדינות", עד כדי סירוב להצטרף לממשלה אם זו לא תאמץ אותה. קשה כמובן להוכיח או לשלול בוודאות את תקפות טענת "אי ההפיכות". תחושה דומה הרי הייתה בשל כמיליון צרפתים באלג'יר. התחושה נראתה מוצקה - עד שבא דה-גול. המתנחלים חוללו את "עמונה" (יש לזכור שגם שם בוצעה ההריסה חרף ההתנגדות העזה) כדי להרתיענו - ואנו ממהרים ליפול למלכודת הזו. דווקא ההצלחה בפינוי גוש קטיף וההתנחלויות בצפון השומרון הייתה צריכה להוות הוכחה שהדבר אפשרי. וזו אכן הייתה התחושה לאחר השלמת הפינוי. וכי אולמרט היה מעלה בדעתו להגות, לפני הבחירות הקודמות ובראשית דרכו בממשלה, את רעיון הרחבת ההינתקות החד-צדדית גם לגדה? כמובן שנדרשת מנהיגות ודבקות במשימה, מהסוג שהפגין שרון. לגבי הסיכוי להגשים זאת בעתיד זה עשוי לקרות כתוצאה משני מצבים: לחץ בינלאומי כה חזק וכואב שלא יותיר ברירה לקובעי המדיניות, וזה ממש לא משנה אם הם יבואו מימין, מהמרכז או מהשמאל (עלינו להכיר בכך שלימין יהיה קל יותר לבצע זאת) או להוותנו, קטסטרופה ביטחונית (כמו לאחר מלחמת יום כיפור) או כמובן צירוף של שניהם.

באשר למגמות קצרות הטווח. הימין התחזק, לעניות דעתי, בעיקר בשל התחושה שהפלשתינים איכזבו ו"לא סיפקו את הסחורה" לאחר ההינתקות, שהשמאל והמרכז הישראלי, גם זה שנטה ימינה, תמכו בו. לפי השכל הישר של חוגים אלה, שכללו גם את השמאל הציוני - "שקט בדרום" נראה היה כתמורה המינימלית, שניתן היה לצפות לה, לנוכח "ההקרבה" והטראומה של ישראל בהינתקות. לא נדון כאן מדוע הציפיות האלה לא התגשמו וחלקו של מי היה גדול יותר ב"אשמה" זו (בוודאי שהפלשתינים לא נקיים מאשמה). מה שחשוב הוא להדגיש שזו הייתה הסיבה העיקרית, גם אם לא היחידה, לנטייה הזמנית, זו הפעם, של הציבור ימינה. שכן אם הסיבה היא זמנית וחולפת, המגמה עשויה, גם אם לא ברור מתי, להתחלף. יש לזכור, למשל, עד כמה היה קטן כוחו של הליכוד בבחירות הקודמות. המטוטלת, יש לזכור, נעה ממצב קיצון אחד למשנהו, היום היא כאן ומחר היא שם, אך יש לה רק מצב יציב אחד, סטטי, אליו היא תתכנס ברבות השנים, לעיתים לאחר טלטולים רבים. הדרך הזו היא למיטב הבנתי הפתרון של "שתי המדינות". זוהי הנקודה אליה תשאף המטוטלת להגיע, גם אם יטלטלוה הקיצוניים, זה לכאן וזה לשם.

למרבית האירוניה מגמה זו קורית דווקא בשעה, שחוגים רחבים בישראל והקהילה הבינלאומית כולה, מתגייסים להגשמת הרעיון של שתי מדינות לשני העמים. האם תנועה, כל תנועה והשמאל כמובן בכלל זה, יכולה לפעול בלי אופק, בלי תקווה. האם בן-אנוש יוכל לחיות בלי מטרה או תכלית. רעיון "המדינה הדו-לאומית" הוא רעיון עוועים שכן אין הוא משרה תקווה לעתיד טוב יותר כפי שפורט במאמר קודם ("מדינה דו-לאומית - הקזת דם נצחית", 10.4.09).