ג'ורג' קרא (אב בית הדין), מרים סוקולוב ויהודית שבח היו השופטים במשפטו של משה קצב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הם הרשיעו אותו פה אחד בעבירות אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית. קרא וסוקולוב גזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל, בעוד שבח הציעה להסתפק בארבע שנים. בית המשפט העליון קיבל במלואה את הכרעת הדין של המחוזי וסמך את ידיו על דעת הרוב בנושא העונש.

השופטים מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן דחו פה אחד את ערעורו של משה קצב על הרשעתו באונס, מעשים מגונים והטרדה מינית ועל חומרת עונשו - שבע שנות מאסר. נאור כתבה את החלק העיקרי בפסק הדין, ארבל עסקה בשאלת עדויות השיטה וג'ובראן - בשאלת העונש. השופטים קבעו שהמתלוננות היו אמינות, דחו את גירסתו של קצב ואת האפשרות שהתקיימו יחסים בהסכמה, ודחו את טענותיו בנוגע להתנהלות היועץ המשפטי והתקשורת - אם כי מתחו עליהם ביקורת.

ביולי 2006 התלונן משה קצב בפני היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, על אישה הסוחטת אותו בטענה שביצע בה עבירות מין. עד מהרה התמקדה החקירה בו ובאוקטובר 2006 המליצה המשטרה להעמידו לדין. ביוני 2008 נחתם הסדר טיעון, במסגרתו אמור היה קצב להודות במעשה מגונה ובהטרדה מינית, להתפטר מתפקידו כנשיא ולהיענש במאסר על תנאי, אך ברגע האחרון חזר בו קצב. במארס 2009 הואשם קצב בשני מעשי אונס ובמעשה מגונה נגד א' ממשרד התיירות, במעשה מגונה ובהטרדה מינית של ל' מבית הנשיא ובהטרדה מינית של ה' מבית הנשיא. קצב כפר בהאשמות והכחיש כל מגע מיני עם המתלוננות. הוא הורשע בעבירות אלו בדצמבר 2010 ונדון לשבע שנות מאסר בפועל. ערעורו לבית המשפט העליון, בו טענו סניגוריו לאפשרות של יחסי בהסכמה, נדחה וכך גם בקשתו לדיון נוסף.

בפרשת קצב ספג מני מזוז ביקורת חריפה מכיוונים רבים. היא החלה כאשר חתם על הסדר הטיעון ממנו הושמטו עבירות האונס, אם כי בג"ץ אישר את ההסדר ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה. לאחר שמשה קצב חזר בו מן העסקה, החליט מזוז להאשימו גם במעשי אונס - וכאן נטען, בעיקר בידי ההגנה, שהוא דיבר בשני קולות, לאחר שבבג"ץ הצביע על חולשת הראיות לגבי האונס. מזוז טען, כי בזמן שחלף בין האירועים התחזקו הראיות; קצב אכן הורשע בעבירות אלו. ביהמ"ש המחוזי ואחריו ביהמ"ש העליון מתחו ביקורת קשה על ראיונות שהעניק מזוז בעיצומה של הפרשה, ובהם קבע קטיגורית את אשמתו של קצב.