|
אֵיך.... אֵיך.... אֵיך.... כך מֵת הקַבִּינֵט.... ? ? ?
אֵיך.... אֵיך.... אֵיך.... כך מֵת הקַבִּינֵט.... ? ? ?
כלל לא לפתע מֵת הקַבִּינֵט. זה היה צפוי. זה היה ראוי. זה היה חזוי. זה היה רצוי. הקַבִּינֵט מֵת.
יש אף האומרים כי הקַבִּינֵט לא רק מֵת בלבד - אלא החליט להתאבד. שֵד נכנס בו. נכנס בו שֵד.
חש כי לנוכח מציאות החיים הסוערים-המיוסרים-המכוערים החל להתגמד.
לכן החליט הקַבִּינֵט להתאבד. לעשות כן אף בלי נוכחותו של עד.
לא ככה סתם מת הקַבִּינֵט. מת הקבינט בחטא. חטא גדול. חטא יום אתמול. לכן מת הקַבִּינֵט.
קַבִּינֵט אשר לא עשה כְּלוּם. לא טרח בִּמְאוּם. עסק רק בנימנוּם. משוּם-דבר נראה הָלוּם. הָמוּם.
אט-אט חל בו גם כירסום. נשמע יותר עָמוּם, בָּלוּם, עָלוּם. מלא בשפע של גימגום.
הפך עָרוּם, צָרוּם, פָּרום. יש האומרים אף כי הוגש נגדו כבר כתב-אישום.
כאשר נסתבר לכל, כי הקַבִּינֵט כלל לא לפתע הפך להיות לגמרי בעל-מום, נפל הקַבִּינֵט בבת-אחת, קָרַס בְּבּוּם.
קַבִּינֵט אשר זילזל, חגג, להג, לגלג, קטרג, את עצמו בלבד עִנֵג, יום-יום התמוגג. את ההיסטוריה לא דגדג.
לא חש כלל כי העם מאוס מאס בו (אחרי ככלות הכל, הן לכל דבר יש עת). העם מזמן נתן לו גט.
קַבִּינֵט כסיל ואוויל אשר לשום מקום לא חפץ, לא רצה, לא הצליח להוביל. לא הנהיג. לא היה שולט.
ביהירות, טיפשות, עִיקשות, נוּקשוּת, חֵרשות, אדישות, תְלישות, התכתשות,
עיוורון, זילזול ויוהרה היה הקַבִּינֵט בולט.
כאשר להחליט היה צריך, שִקְשֵק כולו, קבל פיק ברכיים, רעדו לו הידיים.
הרופאים ציוו לו דֶקִינֵט.
כך, באופן זה, בדרך זו, מת. התאבד הקַבִּינֵט.
זו אכן האמת. כל האמת. רק האמת.
הקַבִּינֵט מת. אפילו לא במשחק טניס מת הקַבִּינֵט. לא היה כאן כל עניין של נט.
את שומעת נִינֵט ? איננו חי יותר הקַבִּינֵט. שבק חיים לכל חי. מת הקַבִּינֵט. ברוך דיין אמת.
שח היום לי ילד ברחוב ריינס שאף לא אחד מחברי הקַבִּינֵט
לא יכול היה ומסוגל כמותו לרכב על קוֹרְקִינֵט. אף לא לנגן טוב כמוהו על קלרינט.
מלבד זאת שלא היה בקבינט (קיבינימַט!) שום-דבר, מאומה, מהפנט.
אלה חיים אלה ? הפטיר הילד. טוב אם כן, טוב לכן, מה טוב, שמת הקַבִּינֵט.
מלמעלה, מארמון השן, צפצף הקַבִּינֵט עלינו. על כולנו לגלג הקבינט.
בנו האזרחים, אזרחי המדינה, ללא שעור וגבול זילזל. היתל, טילטל, מילמל והתפתל.
לא יכול היה הקַבִּינֵט עם האמת ועם המציאות להתעמת.
ביוהרתו ובהתנשאותו נסה אותנו להרשים. מטרות אשר לא היו לו כלל, העמיד פנים, השים עצמו מגשים.
אבל בתיפקודו אותנו רק קלקל. את אמוננו בו כליל דִלֵל. את שורותינו אך דילדל.
זכר בנים חִלֵל. את עצמו בלבד הִלֵל. אך לחיי יום-יום לא יכול היה להסתגל. לא הייתי זאת אף לאוייבינו מאחל.
מי היה מאמין שכך יקרה לנו ? מי פִּלֵל ? מי מִלֵל ?
אבל לפחות עם ישראל חי. חי וקיים. עדי עולם. השבח לאל ! יחי עם ישראל !
אך בל נשכח, חרף שאט-הנפש, דאבון-הלב, הגועל, הבחילה והמפח,
בגין קַבִּינֵט כה לא מוצלח, כה לא יוצלח,
כי יש עדיין מי אשר שואל : מתי, אם בכלל, יבוא לציון גוֹאֵל... ?
יען בינתיים, עד אשר יבוא משיח, יימשך אצלנו וודאי בלהט רב-השיח,
ואין ספק כי עד אז נאלץ כולנו לשהות בצל (לך אל נמלה עצל...) ...כך זה לפחות מריח
תחת סככה, למרגלות עץ או תחת שיח.
עד אשר יבוא משיח נִשמַע כעַם אשר על גורלו בוכה כמתנצל,
עַם מכה על חטא על חזונו אשר אבד ואין לו דרך חילופית אלא במוֹרָד, אין כל אפשרות א
|
|