סיפורו של הצלם דן הדני

דן הדני נולד בלודז' שבפולין בשנת 1924 בשם דונק זלוצבסקי. משפחתו הגרעינית כללה בסך-הכל ארבעה אנשים - הוא, אחותו סבינה והוריו. אביו קלמן זלוצבסקי היה חייט שמקורו ממשפחה חסידית, ציוני פעיל במפלגת 'פועלי ציון'. אמו לאה הייתה תופרת. המשפחה התגוררה במרכז העיר לודג'. משפחתו של דן הייתה דתית מסורתית. "בבית שמרנו על כשרות ובשבתות וחגים הלכנו לבית כנסת", מספר הדני.

פעמיים היו בני משפחתו של דן הדני בדרכם לישראל לאחר שקיבלו אשרת עליה (סרטיפיקט). בשנת 1925, כשדן הדני היה בן כחצי שנה ואחותו בת 4, יצאה המשפחה בדרכה לעליה לארץ ישראל (פלשתינה) בעת שהגיעו לונציה שבאיטליה פגשו במקרה בחבר טוב של אב המשפחה שחזר מביקור בפלשתינה וסיפר להם על ערבים שפורעים ביהודים. הדבר הרתיע את המשפחה והם חזרו לפולין.

הפעם השנייה הייתה ב-1936 כשדן היה בן 12 אחרי שכבר התארגנו ליציאה. אב המשפחה, קלמן, לקה בדלקת קשה בכיס המרה ונסיעתם בוטלה.

כשכבשו הנאצים את פולין בשנת 1939 הועברה המשפחה לגטו לודז', שם חלה דן במחלת ריאות. בגטו נפטר האב ב-1942. מספר דן: "אבי לא יכול היה להבין ולהאמין מה שרואות עיניו. ב-1942 הוא מת בגטו מרעב."

ב-1944 היה גירוש מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. דן יחד עם אמו ואחותו נשלחו לשם ברכבת. דן היה אז בן 20 לערך. הוא מספר: העבירו את אנשי הגטו ברכבת לאושוויץ כמו שמובילים בהמות. בכל קרון ברכבת דחסו למעלה מ-100 איש. בקושי היה אפשר לנשום הדוחק והצפיפות הייתה רבה. השירותים היו בתוך הקרון, הנסיעה ארכה מספר ימים ורבים לא שרדו את הדוחק את הצפיפות ואת הרעב ומתו בתוך הקרונות עוד לפני שהגיעו לאושוויץ.

כשהגענו לאושוויץ דלת הרכבת הדחוסה באנשים נפתחה. החלו צרחות "כולם לצאת החוצה". תוך שניות מייד הפרידו בן גברים לנשים ולא הספקתי להיפרד מאימי ומאחותי. לקחו אותנו בקבוצות, הפשיטו אותנו, העמידו אותנו בחמישיות, הריצו אותנו בריצת קפיצות צפרדע, ללא בגדים ובמהלך הריצה הרביצו לאנשים עם מקלות באכזריות נוראה.

הנאצים עשו לא פוגרום. יותר גרוע מפוגרום, סאדיזם טוטאלי באנשים מבוגרים. היו מורידים להם את הבגדים ועם שוט מרביצים להם וראיתי את זה במו עיני. דוחפים אותם בכוח לתוך תעלה והורגים אותם שם". דן מספר כי היה עד לדברים מזעזעים שלא נתפסים כיום אצל בני תרבות.

במשך שנים רבות לא סיפר דן על חוויותיו בשואה ולא הלך לימי זיכרון לשואה. "לא רציתי לגרד את הפצעים ואפילו די התביישתי. ובל נשכח היחס של הצברים אז לניצולי השואה היה מזלזל משהו והסתכלו עלינו כעל מסכנים."

בתום המלחמה לאחר ששוחרר על-ידי חיילים אמריקנים ממחנה הריכוז נסע דן לפולין שם גילה שאיש ממשפחתו חוץ ממנו לא שרד. איש לא נשאר בחיים. דן נשאר בפולין כ-3 חודשים. במדינה זו - לא מצא את מקומו, ולכן חזר לגרמניה שם עבד תקופת מה בעבודות מזדמנות. משם עבר למחנה עקורים - מחנה עולים בפלאזה באיטליה שם נודע לו כי קבוצת צעירים שהתארגנו עוד בגרמניה כמסגרת של קיבוץ בשם "כובשי הים" מטעם תנועת נוח"ם (נוער חלוצי מאוחד) עומדת ללמוד מקצועות ימיים באיטליה לקראת העלייה למדינה היהודית.

המרכז הפוליטי של הקבוצה וממייסדיה היה שלמה שטנדל לימים שלמה אבני שכיהן בשנות ה-70 כמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון (על שמו הישוב גבעת אבני). מספר דן: "שמחתי מאוד שבקשתי להצטרף לקבוצת "כובשי הים" נענתה בחיוב כי עד כה לא הזדמן לי ללמוד, ואני כבר בן 24. אחרי כמה ימים נסענו ברכבת לעיירת דייגים של פאנו, שליד עיר נמל אנקונה, שעל הים האדריאטי.

התנועה שכרה עבורנו, חברי הקיבוץ בית להתגורר בו. מיד התחלנו בלימודים יסודיים. במשך שלושה חודשים ראשונים, למדנו רק את השפה האיטלקית. אחר כך למדנו במשך 6 חודשים נוספים, מקצועות ימיים ומכונאות ימית. בסיום הלימודים העיוניים רכשנו ניסיון מעשי בהפלגות על ספינות הדייג של העיירה. עם גמר הלימודים, כל אחד קיבל תעודה רשמית על לימודיו.

תאריך העלייה התקרב. השמחה הייתה גדולה. קיבלנו חופשה של שבוע ימים עם סיורים מודרכים בעיר רומא. ארצה הגענו בעליה ד' בתאריך 22 ביוני 1948. הייתי אחד בין כ-3,000 עולים שהגיעו ארצה בעליה זו. התנועה הפוליטית שהביאה אותנו דאגה לצייד אותנו בדרכונים מזויפים, כי חיילים הבריטים, שמרו עדיין בשדות התעופה בארץ."

עוד מספר הדני: "ב-8 בבוקר אכלנו את ארוחת הבוקר בשדה תעופה של רומא. אחרי 8 שעות של טיסה במטוס דקוטה, נחתנו בשדה התעופה של חיפה. מיד אחר כך, אכלנו ארוחת ערב ישראלית, עם סלט ירקות וביצה "חיוורת" במחנה עולים שבאזור הקריות, צפונית לחיפה.

"בגלל העייפות וההתרגשות הגדולה הלכנו מיד לישון. למחרת בשעה חמש בבוקר הסיעו אותנו לבניין הטכניון הישן של חיפה ושם גייסו אותנו לצה"ל. בגלל הלימודים הימיים באיטליה, כעבור יומיים, הציבו אותנו לחיל-הים ההולך ומוקם בצה"ל."

דן הוצב על אניית אח"י "ההגנה" והשתתף במבצעים בהם אונייה זו נטלה חלק בתקופת מלחמת העצמאות וגם לאחריה. הייתה זו אונייה מסג קורבטה ממלחמת העולם השנייה שרכש המוסד לעלייה ב' ושימשה להובלת מעפילים. אחרי קום המדינה, שיקמו אותה, הציבו על הסיפון הקדמי תותח 102מ"מ וגם מקלעים והאונייה הפכה לאוניית מלחמה.

דן מספר: "בהתחשב בכך שלא הייתה לי משפחה, האונייה שימשה לי כבית. בחופשות חזרתי לישון באונייה. עברית כמעט לא ידעתי כי לא לימדו אותנו, העולים החדשים. למדתי את השפה רק משיחות עם לוחמים אחרים שבאוניה, ובעיקר, קלטתי את צליל המילים."

דן סיים קורס חובלים וקורס קציני גנ"ק (מבצעים, גילוי, ניווט וקשר) ולאחר מכן הוצב על משחתת " אח"י אילת" ק-40 שם שירת בתחילת שנות הששים במשך כשנתיים וחצי בתפקיד קצין גנ"ק. בהמשך הועבר למטה חיל-הים. שנתיים לפני יציאתו לפנסיה, כשהיה בן 38 הועבר לחיל המודיעין. את שירותו הצבאי סיים בדובר צה"ל כקצין עיתונות בדרגת רב סרן. כאן נחשף לעולם המדיה והתחום קסם לו.

עם שחרורו משירות קבע בצה"ל ב-1964 והוא בן 40 החל בהקמת סוכנות לצילומי עיתונות. במהלך השנים עבד עם עשרות רבות של צלמים שהיו פזורים בכל הארץ. רבים מהצלמים שעבדו עימו הפכו לימים לצלמים בכירים וידועים.

את הצילומים מכרה הסוכנות לכלי תקשורת רבים בארץ ובעולם. לצד ניהול הסוכנות והעסקת צלמים צילם דן בעצמו ובמצלמתו לא מעט צילומים ובנוסף כתב כתבות לעיתונות הישראלית ולעיתונות הזרה וצירף אליהן מצילומיו. מעין סוג של צלם כתב.

בשנת 2000 סגר את סוכנות הצלמים והחל בפרויקט של יצירת ארכיון דיגיטלי של התצלומים.

כאמור בשנת 2016 אוסף הצילומים שצילמו דני הדני וצלמיו בסוכנות .י.פ.פ.א (IPPA) לאורך 35 שנות קיומה של הסוכנות הועבר לספריה הלאומית.

באתר הספרייה הלאומית מספרים כי הצילומים באוסף "מתעדים את ישראל מהימים שקדמו למלחמת ששת הימים ועד לאינתיפאדה השנייה. מלחמות, הסכמי שלום, מצעדי ותערוכות צה"ל התנחלויות, פיגועים, הפגנות, ועידות וכינוסים מפלגתיים, עצרות ממלכתיות, מהפכים פוליטיים, אירועי תרבות ועוד. לצד כל אלה מתועדים גם אירועים יום יומיים, המאפשרים להתחקות אחר החברה והתרבות הישראלית לאורך עשוריה הראשונים של המדינה. רבים ממצולמים הם ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת, רמטכ"לים ואלופי צה"ל ובהם: דוד הבן גוריון, יצחק רבין, יצחק שמיר, שרון אריאל ורחבעם זאבי. צילומים רבים עוסקים במערכות, מבצעי צה"ל מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור."

אחד הצילומים הידועים באוסף הוא צילום של דוד בן-גוריון המבקר את משה דיין לאחר שנפצע בחפירה ארכאולוגית במרס 1968. בצילום נראה בן-גוריון סופק כפייו למראה דיין השוכב במיטה פצוע. צילום ידוע נוסף באוסף הוא של הסופר ש"י עגנון בעת שהוא מקבל ב-1966 את ההודעה על זכייתו בפרס נובל לספרות. באוסף נמצאים גם צילומים נדירים מאירוע הטרור במלון סבוי בתל אביב ב-1975.