אין ספק איפוא, שאנטי-ציונות נוסח 2009 המתבטאת בשנאה ובמינון מפחידים, ומשמשת גורם מלכד לקבוצות מגוונות, משקפת אנטישמיות, וביטוייה שונים באופיים ממחאות אחרות נגד ארצות ועמים אחרים הנמצאים במצב של עימות או מלחמה. ניתוח מגמות האנטישמיות בתחילת 2009 מעיד שהיא תוצאה של שילוב בין אינטרסים מוסלמיים, חיפוש של נוער ופעילי שמאל אחרי סיסמה ודגל ואנטישמיות קלאסית.

בשנת 2008 נמשכו מגמות קודמות של המשכיות מסוימת באנטישמיות האלימה, ואפילו ירידה של כ-11 אחוזים לעומת 2007, בייחוד באוסטרליה, קנדה, ובריטניה, וזה בניגוד לבלגיה, ארצות-הברית, הונגריה, איטליה וליטא שבהן נרשמה עלייה תלולה בשנת 2008.

המשבר הכלכלי שהחל בקיץ הביא לתגובות אנטי-יהודיות, במיוחד במזרח אירופה ובעולם הערבי, אך לא הביא לעלייה באלימות. בסך-הכל אירעו כ-560 אירועים אלימים ב-2008 לעומת 632 ב-2007. חלה ירידה ניכרת בוונדליזם ובשימוש בכלי נשק, אולי כתוצאה מחשש מפעולות טרור בכלל, ואילו יתר צורות האלימות, כמו הצתות, נשארו באותה רמה. לעומת זאת חלה עלייה תלולה באיומים, בעלבונות, בגראפיטי ובשימוש בסיסמאות, עד כמה שאפשר לכמת אותם, והם מעידים על האווירה הקשה. נספרו פחות התקפות פיזיות על אנשים (כ-170 מקרים לעומת 255), ואילו התקפות על בתי ספר, בתי כנסת, בתי קברות, מרכזים קהילתיים, אתרי הנצחה ורכוש פרטי נשארו פחות או יותר באותה רמה.

צוות המכון, שניתח את התפתחות האירועים האנטישמיים בשני העשורים האחרונים, מבקש להדגיש שלמרות שמספר האירועים האנטישמיים האלימים הגיע ליציבות מסוימת בין 2005 ל-2008, ולעיתים גם ירד (כמו למשל ב-2005 לעומת 2004 וב-2008 לעומת 2007), המספרים בשנות האלפיים עדיין גבוהים בהרבה משהיו בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כך שהמגמה הכללית היא של עלייה.

הנושא המשותף לביטויים האנטישמיים מתחילת 2009 אינו האנטישמיות הקלאסית אלא השימוש בשואה ככלי פוליטי נגד ישראל והקהילות היהודיות באמצעות השוואה ביניהם לבין הנאצים, השוואה שהפכה לאקסיומה ממש: מגן דוד=צלב קרס. לנאצים אין זכות קיום, ומכאן שגם לישראל לא.

השוואה זו פשטה עקב בורות עמוקה, בייחוד בדורות הצעירים, ביחס לשואה ולייחודיותה, וביחס להיסטוריה ולהווה של המזרח התיכון; זיכרון השואה שמעיק עדיין ובמקביל ניכרת עייפות ממנו; בני נוער ואנשי שמאל המחפשים דרך לתיקון עולם וסמל של רוע להילחם בו; והתעמולה המוסלמית המשתמשת בדמות היהודי רוצח הילדים, דמות המקרינה אלימות ואכזריות משחר בריאתה, מסייעת להפיכת אנטי-ציונות לאנטישמיות.

השאלות המטרידות בהקשר זה הן מדוע החל גל זה של אנטישמיות באופן מיידי כל-כך, כאילו חיכו להזדמנות להפעיל הכנות קודמות, ומדוע תפסה המשוואה הנתעבת לנאצים באופן כולל כל-כך, כשהיא מלווה לעתים בזעקות "מוות ליהודים" ו"יהודים לגז".

ראשית, יש אומנם עניין רב וגובר בין לא-יהודים בעיקר במערב, בשואה, בגורמיה ובהשלכותיה, אך תהליך זה מתרחש במקביל ולא בניגוד לזיכרונה המעיק של השואה כפשע שבוצע על פני כל אירופה, פשע במימדים קולוסאליים. זיכרון מעיק זה גורם לאחרונה לעייפות מן העם היהודי המקרין תמיד את דמות הקורבן הנצחי, וזה למרות שטרגדיות אחרות רבות התרחשו גם במלחמת העולם השנייה וגם לאחריה. ההשוואה מאפשרת לפרוק את האשמה מעל צווארה של אירופה ולתלות אותה על זה של ישראל והקהילות היהודיות, והתחושה שנותנים ההפגנות והשלטים של היום היא שזה נעשה בהרגשה של הקלה רבתי, בייחוד באירופה שעברה את מלחמת העולם השנייה.

על כך יש להוסיף בורות בקרב הדורות הצעירים יותר שאינם יודעים מה הייתה השואה ובמה היא מתייחדת, ויש להם ידיעה מעורפלת בלבד עליה, כעל רצח שהתרחש לפני עשורים רבים, והוא דומה למקרי רצח אחרים שאירעו מאז. מכאן קצרה הדרך להסכמה ולהזדהות עם המשוואה.

כ-20 מיליון מוסלמים חיים היום במרכז ובמערב אירופה, וההשוואה שהם מפיצים בין יהודים לנאצים משרתת את הרדיקלים שביניהם ככלי פוליטי נגד קיומה של המדינה ולשם החלשת תומכיה, וכאמצעי נוסף לחיזוק זהות מוסלמית סביב מטרה משותפת. קולות המחאה נגד ההשוואה או נגד הקריאות להרוג יהודים היו חלשים ומעטים: הדמוקרטיה המערבית נקרעת בין ערכיה הליברליים, הכוללים גם תקינות פוליטית, לבין דאגה גוברת שנוכחותם הגוברת של מהגרים בכל שטחי החיים תצא מכלל שליטה.

בני נוער, במיוחד בשמאל, המחפשים כיוון ואידיאל, רצוי אנטי-ממסדיים, צועדים ברחובות, כפייה לצווארם, צועקים "אנחנו חמאס", מזדהים עם הפלשתינים שהם הקורבן של ימינו, ומגיבים באופן שונה מזה שנהגו ביחס לכל יתר הטרגדיות והעימותים, סודאן ודארפור וטיבט וצ'צ'ניה וקוסובו, שלא הצליחו להוציא אותם כך לרחובות.

הייתה כאן ככל הנראה נקודת מפגש בין אינטרסים מוסלמיים, נוער ופעילים מחפשי דרך ואנטישמיות קלאסית, שהחלה את הגל בראשית 2009.

הגל הנוכחי ביטל סופית את ההבחנה ששררה בעשורים הראשונים למדינה בין ישראלים ליהודים, שנחשבו אז לציבורים שונים, כל אחד בעל תכונות משלו, הבחנה שהתמוססה בהדרגה גם מצד ישראל, עם התחזקות הקשרים בינה לבין קהילות יהודיות. הביטול מאפשר העברת תכונותיהם כביכול של היהודים אל מדינתם. העלילה של רצח ישו התגלגלה בעלילת הדם של ימי הביניים שהציגה ילדים על צלב, והיא מתורגמת בימינו בהצלחה על-ידי התעמולה הערבית לפגיעה מכוונת של ישראל בילדים.

דמויות של ילדים פלשתינים על צלב הן דימוי הנקלט מיד בעיניים נוצריות. בקריקטורות מופיע הישראלי לרוב בדמותו של יהודי אורתודוקסי עבדקן, חמדן וצמא דם, וגם דימוי זה קושר את ימינו לעבר, ומראה המשכיות דתית היסטורית.

כבר במלחמת לבנון השנייה הועלתה הטענה כי האלימות טבועה ביהודים עוד מימי התנ"ך, ואלוהים, אל קנא ונוקם, הוא שהטביע אותה בהם. דמות זו ותכונותיה, כביכול, גורמת לאנשים הרואים עצמם כהגונים, וחפצים בתקינות פוליטית ואקדמית, לראות בהוקעה של יהודים וישראלים מעשה מוסרי. רבים מן המוקיעים והמפגינים מתקוממים כאשר מאשימים אותם באנטישמיות, וטוענים שהם אינם אלא אנטי-ציונים.