|
סובל כרגיל. קייג' [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
אחת התעלומות הגדולות של הקולנוע האמריקני נפתרה. נמצאה הסיבה בגינה ניקולאס קייג' תמיד נראה כה אומלל. מלבד העובדה שהוא בחר לככב ברצף מדהים של סרטים גרועים בשנים האחרונות, יש לו גם יכולת נסתרת שטרם נחשפה - הוא חוזה עתידות. בחודש מאי 2007, כוחות-העל עוד היו בחיתוליהם, כפי שניתן היה להתרשם בסרט "נקסט". קייג' יכול היה להציץ רק שתי דקות קדימה בזמן ולשנות את ההווה בהתאם. שנתיים עברו והסגולה השתכללה. בסרטו החדש, "הנבואה", מצליח קייג' לתצפת הכי רחוק שאפשר - עד סוף העולם. במובן האפוקליפטי של המילה. אם תחשבו על זה, לחזות את הנולד בלי שאף אחד יאמין לך בהחלט יכול לגרום לייסורים. תשאלו את קסנדרה, מהמיתולוגיה היוונית.
אז קייג', או ג'ון קוסטלר כפי שהוא מתקרא בסרט הזה, משלים הכנסה כמרצה לאסטרו-פיזיקה-פילוסופיה ומה שביניהן. הוא מגדל לבד את בנו בעל השם התנ"כי קיילב (צ'נדלר קנטרברי), לאחר שהתאלמן מאשתו זה מכבר. מה שוודאי הוסיף למצב רוחו המדוכא. כמוסת זמן שהוטמנה בבית-הספר של הילד נפתחת לאחר 50 שנה. בתחילת הסרט, אנו עדים לטקס ההטמנה עצמו ולאירועים שקדמו לו: ילדה מוזרה במיוחד, לוסינדה (לארה רובינסון) שמה, שלחשושים מסתוריים מלווים אותה לכל מקום, מסרבת לצייר את העתיד בצבעי פנדה כמו שאר חבריה לכיתה. במקום זאת, היא מעמיסה את הדף ברצף בלתי הגיוני של מספרים, באמוק כמו-דתי.
הדף של לוסינדה מתגלגל לאחר חמישה עשורים אל ידיו של קיילב, ומשם אל אביו המסוקרן. עד מהרה מתחוור לקוסטלר כי בידו תארוך מוצפן של כל האסונות הגדולים שהתרחשו מאז ועד היום. החלק המדאיג בתגלית הוא שעל-פי לוח הטרגדיות, יש עוד כמה קטסטרופות בעתיד הקרוב מאוד. והחלק העוד יותר מדאיג הוא שיש גם תאריך אחרון בהחלט.
בעול התסריט המתוקצר לעיל מתחלקים שלושה. הראשון הוא ריאן דאגלס פירסון, שהסרט "קוד פרוץ" נעשה על-פי ספר שכתב, ועסק בילד המפענח צופן סודי החבוי בתשבצים. כי אם כבר לגנוב רעיונות, אז רק מעצמך. שתי הצלעות הנוספות במשולש התסריטאי הם ג'ולייט סנואודן וסטיילס ווייט, שחתומים על "בוגימן” ו-”the Need”, כך שאין זה מפתיע שהסרט מכיל המון רגעי אימה. אבל עם כל הכבוד לאלמונים למחצה שכתבו, לסרט יש במאי אניגמטי שמעניין יותר.
אלכס פרויאס האוסטרלי ממוצא מצרי, מביים סרטים מאז שנות ה-80 וקליפים גם. שנות ה-90 היו עשור הפריצה שלו עם המגה-פולחן "העורב" ויצירת המופת הקנונית "עיר אפלה", שהמטריקס הוא פלגיאט מוחלט שלה. בשנות ה-2000 נזקפים לזכותו "Garage Days” הלא חשוב וגם "אני, רובוט" הדי מצליח אך מלא דפקטים. כמו במקרה של האחרון, הנקודות החלשות של "הנבואה" אומנם גדולות וברורות, אך לא פוגמות בהנאה הכללית במידה ונסחפתם פנימה. ושוב כמו עם "אני, רובוט", יש בי צורך עז לסנגר.
שכחו לרגע מהחולשות של הסרט, בייחוד כאשר הוא מודה ומכיר בהן. מהדיאלוגים שאפילו הדמויות לא מאמינות שהן אומרות ומחוסר האחידות והזיג-זג העלילתי. הצידוק לכך הוא ההיתוך הז'אנרי עליו ניצב הסיפור. מצד אחד, מדובר בסרט האסונות הכי טוב שראיתי זה שנים, שבמרכזו וואן-שוט מסחרר ומפעים א-לה “הילדים של מחר”. מצד שני, זהו סרט האימה-לייט המוצלח היחיד שנראה על מסכינו בשנה-שנתיים האחרונות. מצד שלישי, הציר המרכזי מהווה יופי של מותחן על-טבעי מחוכם ומפחיד. מצד רביעי, סופו של הסרט יוצק עוד ז'אנר לקלחת, שעלול להשניא את כל מה שהתחולל לפניו על הצופים ההמומים ועוד ידובר ויטוקבק בו רבות. ומכל הצדדים גם יחד, מדובר בעסקת חבילה לא רעה בכלל ובסרט מהנה, מותח ואף מעורר מחשבה.