מי שחלה בפוליו לפני עלותו ארצה ומחלתו הוחמרה בארץ, אינו זכאי לפיצוי מן המדינה על-פי חוק הפיצוי לנפגעי הפוליו. כך קבע (יום ו', 2.9.11) בג"ץ, באשרו את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.
החוק מעניק את הפיצוי למי שלקו בפוליו בישראל, וכולל בהגדרת המחלה גם "החמרה מאוחרת שלה". שני בני אדם שלקו במחלה בארצות מוצאם והיא החמירה בישראל, ביקשו לקבל מהמוסד לביטוח לאומי את הפיצוי שנקבע בחוק, אך נדחו הן על ידו והן על-ידי בתי הדין לעבודה, ולפיכך ערערו לבג"ץ. הם טענו, כי מאחר שבאופן חריג התייחס המחוקק גם להחמרת הפוליו, הרי שיש לראותה כמחלה בפני עצמה המזכה בפיצוי, אם אירעה בישראל.
הביטוח הלאומי טען בתגובה, כי "משקנתה המחלה שביתה בגופו של אדם, לא ניתן למנוע את החמרתה המאוחרת בדמות פוסט-פוליו באמצעות טיפול כלשהו, כך שאין כל סיבה בגינה תיטול המדינה אחריות לפיצוי מי שלקה במחלה מחוץ לישראל. כאשר ביקשה המדינה ליטול אחריות על שנעשה מחוץ לגבולותיה, היא עשתה זאת מפורשות".
השופט
יצחק עמית קבע, כי לשון החוק אינו תומך בעמדתם של העותרים: "הביטוי 'לקה במחלה', כשלעצמו, מעיד על אירוע נקודתי של הידבקות או גילוי או התפרצות מחלה, להבדיל מתהליך של החמרת מחלה. לכן, המשמעות הטבעית והרגילה היא, שהזכאי על-פי חוק הוא מי שהמחלה התפרצה אצלו בישראל". בציינו שהחוק מבחין בין פוליו לבין שיתוק ילדים, מגיע עמית למסקנה ש"מי שלא לקה בישראל במחלת שיתוק הילדים, אינו נכנס מלכתחילה לגדרי החוק, גם אם לקה בישראל ברכיב הפוסט-פוליו על-פי ההגדרה הרחבה של המחלה".
עוד אומר עמית, כי גם מן הדיונים בכנסת סביב החוק עולה בבירור, שהכוונה הייתה לפצות רק את מי שנדבק במחלה בישראל, והאפשרות של מתן פיצוי למי שלקו בה מחוץ לישראל נדחתה במפורש. הכנסת אף דחתה הצעות חוק מאוחרות יותר, להחלת הפיצוי על מי שחלו מחוץ לישראל, וגם עובדה זו מוכיחה בבירור את כוונת המחוקק.
חיזוק לעמדתו מוצא עמית בתכלית החוק: "הסכמתה של המדינה ליטול על עצמה אחריות לנפגעי הפוליו, מקורה בעצם התפרצות המגיפה בארץ ולא בשל טיפול כושל שהעניקה לנפגעי המחלה. נכונותה של המדינה להכיר בנפגעי הפוליו נעוצה בליקויים לכאורה במערך החיסון נגד המחלה בשנים הרלוונטיות, הגם שאין לייחס למדינה אשם (רשלנות) בשל כך".
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
