פיצול עסקות טיעון הביא להקלה בעונש

התנהלותה של המדינה הביאה את בית המשפט העליון להפחית בעונשו של אדם שהורשע בהריגה. זאת, מאחר שהפרקליטות נקלעה למצב, בו עונשו של שותפו לפשע היה קל משמעותית, ובית המשפט העליון קבע (יום ד', 15.2.12) בהחלטה נדירה, כי יש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו בשל כך.

מוראד עותמאן וטהא עותמאן הואשמו בהריגתו בצוותא של נאדיר ג'אבר ביריות במהלך קטטה אלימה באבו גוש. מוראד הודה והורשע בעבירות של הריגה בצוותא, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, חבלה במזיד לרכב והחזקת נשק. במסגרת עסקת הטיעון עימו נקבע, כי ייגזרו עליו 11 שנות מאסר.

רק לאחר מכן הגיע גם טהא להסדר טיעון, בפני הרכב אחר בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובו הודה בהריגה בצוותא, החזקת נשק שלא כדין וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. המדינה אפשרה לטהא לטעון, כי הוא ירה רק באוויר - ולא הביאה ראיות לסתור טענה זו. התביעה דרשה להטיל על טהא עונש זהה לזה שהוטל על מוראד, אך בית המשפט קבע שחלקו של מוראד בתקרית היה "גדול לאין שיעור" מזה של טהא ולכן גזר על האחרון רק שבע שנות מאסר.

המדינה ניצבת במצב בלתי אפשרי

בעקבות החלטה זו, ביקש מוראד לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, בטענה שעונשו צריך להיות זהה לזה של טהא. המדינה טענה שיש הצדקה להבדל בעונשים, וסירבה להמלצת בית המשפט להגיע להסכמה עם מוראד. בעקבות זאת קבע המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, כי יש מקום לקבל את ערעורו של מוראד ולהפחית את עונשו לשמונה שנות מאסר בלבד.

ריבלין מעיר, כי השופט אדמונד לוי כבר הביע את חוסר שביעות רצונו מכך שהמדינה אפשרה לטהא לטעון שירה באוויר בלבד: "אם נכון הדבר כי כל שביצע טהא היה ירי באוויר, הרי שבירי זה גילה הוא את דעתו שהוא לא התכוון לפגוע באיש. על-רקע זה הועלתה התהייה מה הכוונה הפלילית שהתקיימה בו או שיוחסה לו, אשר הצדיקה את הרשעתו בעבירות של הריגה ושל חבלה חמורה".

לגופם של דברים, אומר ריבלין: "הפער הניכר שנוצר בין העונשים שנגזרו על המערער ועל טהא - הן מבחינת משך תקופת המאסר הן מבחינת גובה הפיצוי לנפגעי העבירה - מעורר תחושת חוסר נוחות קשה. עיקרון אחידות הענישה מחייב, ככלל, לשמור על יחס מידתי והוגן בין העונשים הנגזרים על נאשמים שהואשמו באותן עבירות. אמנם, העבירות בהן הורשע המערער חמורות הן מאין כמותן ומחייבות ענישה מרתיעה ומחמירה. יש להניח גם כי הסכמתו של המערער להסדר הטיעון שנחתם עימו, מלמדת כי אליבא דידו, מדובר בעונש שהולם את חומרת מעשיו. ואולם, משגילתה המשיבה את דעתה, במסגרת הטיעונים לעונשו של טהא, כי מעשיו שווים בחומרתם לאלה של המערער, ניצבת היא כיום בפני מצב בלתי-אפשרי, להצדיק את הפער הקיצוני בענישה בין השניים".