בית המשפט העליון מטיל ספק במשקלן של טביעות נעל כראיה במשפט פלילי, ומציין שבעולם משקל זה נמצא בירידה (יום ג', 3.12.13). הדברים נאמרים בעוד בית המשפט המחוזי בנצרת שוקל מחדש את הרשעתו של רומן זדורוב ברצח הנערה תאיר ראדה, כאשר אחת מטענות ההגנה המרכזיות היא, שטביעת הנעל שנמצאה בזירה אינה של זדורוב.

"בתי משפט פדראליים רבים [בארה"ב] אישרו במשך שנים את קבילותה של ראיה מסוג טביעת הנעל, בהיותה אמינה ורלוונטית", אומר השופט ניל הנדל. אולם בשנים האחרונות מעמדה של הראייה נחלש. ניתן לומר כי יש סדקים בחוזקה". הנדל מנתח בהרחבה את הדרך בה מוצגת ראיה זו ומצביעה על החולשות שבה, וזאת על-רקע תפישתו העקרונית בדבר השימוש בראיות מדעיות.

"נדמה כי ישנו קושי לא מבוטל בהליך הסקת המסקנות, אשר מוביל מההתבוננות בטביעות הנעל ועד לקביעת טיב ההתאמה ביניהן... ראשית, אין אחידות ביחס לסולם המילולי שמשמש את החוקרים לתיאור ההתאמה בין טביעות הנעל... בהשוואת טביעות הנעל אין סטנדרט למעבר בין שלבים שונים על גבי סולם ההתאמה".


ראיה נסיבתית


לדברי הנדל, כאשר מנתח בית המשפט את משקלה של טביעת נעל, עליו להבחין בין שני מצבים עיקריים. "מצב אחד הוא כאשר נמצאה התאמה סוגית. ההשלכה שיש לכך היא: אדם שנעל נעליים זהות בסוג ובגודל לנעלי הנאשם - נכח בזירת הפשע. במידה ונמצאה התאמה ייחודית, ההשלכה שיש לכך היא: אדם שנעל נעליים זהות (ברמה כזו או אחרת) לנעלי הנאשם - נכח בזירת הפשע.

"כמובן, ייתכנו גם מצבים נוספים. אם לא נמצאה אפילו התאמה סוגית - המשמעות היא שלא ניתן למקם כלל בזירה את נעלי הנאשם (או אף נעליים מאותו סוג ומאותו גודל). אם נמצאה התאמה ברמה של 'זאת הנעל', המשמעות היא שאדם שנעל את נעלי הנאשם ממש - נכח בזירת הפשע".

הנדל מדגיש: "מדובר בראיה נסיבתית שכוחה חלש אף יותר מזו של ראיית דנ"א או טביעת אצבע. נניח שנמצאה התאמה ייחודית בדרגה הגבוהה ביותר, 'זאת הנעל'... אין להסיק מכך בהכרח, מעבר לספק סביר, כי הנאשם עצמו היה בזירה. נעליים, בשונה מטביעת אצבע או דנ"א, ניתן במרבית המקרים להסיר ולנעול בקלות יחסית. לעיתים, גם אם לא תמיד, הסברו של הנאשם כי מאן דהוא נטל את נעלו והטביע את סימניה בזירה יכול לעורר ספק סביר. כמובן, ככל שנמצאה התאמה חלשה יותר בין הטביעה שבזירה לבין נעלי הנאשם - כך הספק בדבר משמעות הראיה מתעצם עוד יותר.

"הדברים נכונים גם לכיוון ההפוך: נניח שמומחה בדק את טביעת הנעל שנמצאה בזירה, ושלל את האפשרות שהיא נעשתה על-ידי נעליו של הנאשם. האם די בכך כדי לזכות את הנאשם? לאחרונה השיב בית המשפט העליון לשאלה זו בשלילה".

"חסר משמעותי ביותר"

הנדל מצטט מחקר שנערך בנוגע לטביעות נעל, ומוסיף: "לא ניתן להתעלם מכך שאף בתוך הקהילה המדעית קיימים ספקות ולבטים ביחס לתחום השוואת טביעות הנעל. היבט אחד של הביקורת נוגע לשיעור הטעות של הדיסציפלינה. היבט מרכזי אחר של הביקורת נוגע לשונוּת הגבוהה, ואולי: גבוהה מדי, שעלולה להתגלות בין דעות המומחים ביחס להשוואת טביעות נעל".

לדעת הנדל, העובדה שאין סטטיסטיקה המוכיחה את תקפותן של טביעות נעל כראיה, היא "חסר משמעותי ביותר". לדבריו, "בהעדר סטטיסטיקה, לא ברור מהי המשמעות שיש לכל אחת מן הדרגות [של הוודאות]. לכאורה, הציפייה היא שככל שעולים בסולם - כך שכיחות הטביעה יורדת. אלא שבפועל אין בסיס נתונים שבאמצעותו ניתן לחשב את השכיחות. ממילא יוצא שהדרגות המילוליות הן כבגד ללא גוף... גם אופן המעבר בין שלבים שונים בסולם, למשל: מספר נקודות ההתאמה הנדרשות, איננו מוסדר".

אותו מחקר הראה, כי באחד משני הסטים של טביעות ונעליים מצאו שלושה חוקרים שלא ניתן לקבוע התאמה, בעוד ששני חוקרים קבעו התאמה מלאה. בסט השני מצא חוקר אחד שלא ניתן לקבוע התאמה, ואילו ארבעה חוקרים קבעו התאמה מלאה. גם עובדה זו מצביעה על חולשת הראיה, אומר הנדל.

גם שיטת ההכרעה בעייתית, הוא מוסיף. "מומחה אחד בודק את טביעות הנעל, ומומחה שני בודק את התוצאות של המומחה הראשון. במידה ויש מחלוקת בין שני המומחים באשר למידת ההתאמה - פונים למומחה שלישי, ומנסים להגיע לקונצנזוס. הקושי שבשיטה זו הוא שבית המשפט והצדדים עצמם - בעיקר הסנגוריה - אינם חשופים לדעות השונות של המומחים... שיטת הקונצנזוס, מבלי לגלות את חילוקי הדעות שבין המומחים, יוצרת אפוא הרמוניה מלאכותית. הרמוניה זו מונעת מבאי-כוח הצדדים, כמו גם מבית המשפט, את ההזדמנות להתמודד ולבקר את חוות הדעת".

לא תיפסל תמיד

הנדל מסכם: "השוואת טביעות נעליים, כפי שעולה מהחומר הרב שהוצג בפנינו, היא טכניקה מדעית מקובלת ומצוטטת בהרחבה בפסיקה. טענה זו איננה מכריעה, אך היא בעלת משקל. מעבר לכך, לא השתכנעתי ברובד הכללי כי הראיה איננה מספקת את הסחורה עד כדי פסילה מעתה ואילך.

"מבלי לקבוע מסמרות לגבי התיקים הבאים, לא השתכנעתי כי החומר והתהיות שהוצגו עומדים בנטל להוציא את הראיה החוצה בכל מקרה ומקרה. נראה כי ראיית טביעת נעל מאופיינת במרכיבים שונים שעשויים לענות על הדרישה של קבילות, או לפחות לא הוכח אחרת. שיטות רבות בעולם ואף מחקרים ביקורתיים הכירו בכשרותה של הראיה, לפחות במובן זה שלא ניתן לשלול אותה באופן כללי באמצעות הטענות שהוצגו.

"מהצד השני, נראה כי יש לקבוע שראיה זו היא מוגבלת. ככל שעלה מהחומר שהונח בפני, הסולם המילולי רב-הדרגות איננו מעוגן ומובהר דיו. בהגיעי למסקנה זו, הנני נותן משקל של ממש לבחינת הראיות על-פי שבע אמות המידה שהוזכרו לעיל: (1) העדר סטטיסטיקה; (2) הפילוג בדעות המומחים; (3) שיטת ההכרעה; (4) העדר שיח בין המומחה לבין בית המשפט; (5) שיעור הטעות; (6) הביקורת במשפט המשווה; (7) הקשר בין הראיה המדעית למשפט הפלילי. כל אחת מהסתייגויות אלו עומדת בפני עצמה, משתלבת עם יתר ההסתייגויות ומחזקת אותן. לדעתי, הסתייגויות אלו אינן עומדות בשולי העניין אלא בליבתו".