בית משפט השלום בתל אביב דחה (8.8.04) באופן חלקי את בקשתו של איש העסקים דוד אפל, לקבל לעיונו את כל החומר שאספו החוקרים בעניינו ב-4 מהאישומים שבכתב האישום שהוגש נגדו.
בית המשפט קבע, שהפרקליטות לא זלזלה בחובתה לערוך רישום של חומר החקירה ולא ניסתה להעלימו ממנו, אולם עליה לסייע לפרקליטיו של אפל לאתר מסמכים, אם אלה יתקשו למצוא אותם.
נזכיר, כי נגד אפל, חברת "מגדל הזוהר לבניין" בע"מ ובני תבין, הוגש כתב אישום שלאחר תיקונו מכיל 6 סעיפי אישום, בכולם טוענת המדינה שעל-רקע קשריו של אפל עם גורמי ממשל ושלטון ברמה הארצית והמוניציפאלית, עברו הוא והנאשמים האחרים (כל אחד לפי חלקו בכתב האישום), עבירות של מתן שוחד, תיווך לשוחד או הצעת שוחד.
חוק סדר הדין הפלילי קובע, כי הנאשם וסניגורו רשאים "לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת". במידה ולדעתו לא הועמד לעיונו כל חומר החקירה, רשאי הוא לפנות לבית המשפט אליו הוגש כתב האישום.
על-מנת לממש את זכות העיון ולהקל עליה, תוקן החוק בשנת 95' והוספה החובה על המשטרה לערוך רשימה של חומר החקירה.
הסניגורים: אי עריכת רישום מסודר של חומר החקירה פוגע בזכות למשפט הוגן
עורכי הדין של הנאשמים ביקשו, כל אחד בנפרד, רשימה מדוייקת ומסודרת המשקפת את כל החומר שנאסף במהלך החקירה, שהיתה למעשה סדרת חקירות שהתמשכו חודשים ושנים, ועסקו בהן שתי יחידות משטרה וכעת הן בטיפולן של שתי פרקליטויות, על-מנת שיוכלו לנהל הגנת מרשיהם באופן יעיל ומקצועי.
לטענתם, רשימה כזו לא נערכה והם מבקשים לחייב את התביעה לערוך אותה בשלב זה. רק חלק לא גדול מחומר החקירה הרב גובש לכדי כתב אישום. היעדר הרשימה, הם טוענים, מסכל את אפשרותם של הסניגורים להתמצא במכלול, לברור את התבן מן המוץ כנדרש להגנת הנאשמים. לכן, הם מבקשים למצות את זכות העיון במכלול החומר, שנאסף ובכלל זה: כל האזנות הסתר (שנמשכו למעלה משנתיים), מלוא ההנמקות שהובאו בפני בתי המשפט שהחליטו להתיר ולחזור ולהתיר פעם אחר פעם האזנות סתר במשך למעלה משנתיים, וכן את תוכנן המלא של הידיעות המודיעיניות ששמשו את החוקרים במלואן.
הפרקליטות הודתה, כי רק חלק קטן מעשרות אלפי השיחות שהוקלטו תוקצרו, תומללו והועמדו לעיון הסניגורים. רובן המכריע של השיחות סווגו על-ידי המשקלטים המשטרתיים כ"בלתי רלוונטיות" ללא ביקורת נוספת של מי מהחוקרים ו/ או הפרקליטים.
הבקשה אינה עוסקת בפרשת האי היווני ופרשת אולמרט
בראשית החלטתה, ציינה השופטת דורית רייך-שפירא, כי הבקשות שבפניה אינן חלות על חומר הראיות הקשור לשני האישומים הראשונים שבכתב האישום נגד אפל - האי היווני וניסיון השוחד לכאורה לאולמרט - "שכן החומר נמצא בלשכת היועץ המשפטי לממשלה בהיותו קשור לבג"צ התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון וממתין להחלטה".
כזכור, אפל עתר לבג"צ בדרישה להורות למשטרה ולפרקליטות שלא לעשות שימוש בהאזנות הסתר שבוצעו לו, לרבות שימוש בכל הליך פלילי שהוא. כן דרש מבית המשפט, לצוות להעביר לידיו את כל התמלילים ואת כל ההקלטות שנעשו שלא כחוק ולבטל את כל ההליכים שנעשו מכוחם, לרבות כתבי האישום שהוגשו נגדו בפרשת האי היווני ובפרשות אחרות. בנוסף, דרש אפל להעביר לו את הנימוקים לכל הבקשות להיתרי האזנות סתר, שמכוחם האזינו לשיחותיהם, את הידיעות המודיעיניות שעל בסיסן הוכנו נימוקים אלה, וכן את כל המידע שנמסר לשופטים, שהוציאו את צווי האזנת הסתר, והכל אם לא הוצאה לגביהם תעודת חיסיון כדין [ראו קישור].
השופטת אף צמצמה את המחלוקת בין הצדדים אל השאלה: "מה מכל החומר שנתפס ונאסף הוא בגדר חומר ראיות רלוונטי או ספק רלוונטי לאישומים. מה מכל אלו מחוייבת המדינה להציג לעיון ולהעתקת הסניגורים. מה היקף חובתה לעניין עריכת רשימת חומר שנתפס". המחלוקת אף צומצמה לבקשה לקבל ידיעות מודיעיניות ורשימות מלאות באשר לחומר שנתפס בחקירת דוד אפל.
בהחלטתה, כתבה השופטת שפירא, כי "הלכה היא שלמושג 'חומר ראיות' יש ליתן פירוש רחב ככל האפשר. כדי לשמור על זכותו של הנאשם למשפט הוגן, כל ספק לעניין רלוונטיות החומר פועל לטובת זכות העיון. החומר נבחן במבחן נגיעתו לאישום - בהתקיים יסוד של ממש להשערת או לתקוות הנאשם שהחומר עשוי להשפיע על בירור האישום נגדו, ייחשב אותו חומר כחומר ראיות, אפילו הנגיעה היא עקיפה או מסופקת".
"יחד עם זאת", מדגישה השופטת רייך-שפירא, לא כל החומר שנאסף במהלך החקירה נחשב כ'חומר ראיות' החייב בגילוי. זכותה של ההגנה לעיין בחומר חקירה כפופה לחריגים, ביניהם החריג הנוגע למסמכים פנימיים בתיק המשטרה/הפרקליטות שאינם מכילים מידע מהותי".
"לגבי תיקים שהיקפם רב מאוד, המכילים אלפי מסמכים", ציינה השופטת, קיימות "שתי גישות: האחת, שיצאה מלפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, המתעלמת מקשייה הטכניים של התביעה ומחייבת אותם בעריכת רשימה מפורטת, למרות הקושי... האחרת, המוצאת להתחשב ביכולת המעשית של התביעה לבצע עבודה טכנית של רישום פרטני של כל עמוד ועמוד, ובאיזון בין זכות הנאשם להגנה ליכולתה המעשית של התביעה לבצע העבודה הרבה, ניתן להסתפק ברשימה המכילה תמצית סוג וטיב החומר שבכל קובץ וקובץ, מבלי לחייב התביעה לפרט עבור הנאשם כל מסמך ומסמך".
לאחר שעיינה בחומר השנוי במחלוקת, כמצוות החוק, התירה השופטת רייך-שפירא לסניגורים לעיין ב-5 מתוך 10 הדוחות המודיעיניים. באשר לחומר שלא הותר לעיין בו, את חלקו הגדירה "רכילות" ובאשר ליתר קבעה כי גילויים יפגע בצדדים שלישיים והוא אינו רלוונטי לנאשמים.
באשר לרשימות, קבעה השופטת כי "החובה איננה משנה פניה, איננה מצטמצמת ומצטמקת כשהיקפו של התיק גדול. אדרבא, חובת החוקרים להקפיד על דיוק הרשימות גדלה בהתאם לגידול בהיקף החומר שתפסו. חיוב זה מתפרש לאורך החקירה כולה ושלב ההשלמות בכלל זה, בין אם הפרקליטות מחזירה את התיק גופו ליחידה החוקרת, בין אם לאו".
"ועם זאת", הוסיפה מייד, "הטיעונים שבפניי מביאים למסקנה, שלמרות שהחוקרים לא ערכו רשימות מפורטות ומלאות, המקיפות את כל החומר הרב מאוד שאספו במהלך החקירה, הם לא זלזלו בחובותיהם".
השופטת הדגישה, כי יש להבחין בין בין רשימת חומר חקירה בכללו, שבעניינו עמדה המדינה בחובותיה, לבין החומר הגולמי שנתפס בקלסרים, ש"למרות שהתביעה עברה על תכולתם, עמודיהם מוספרו - רשימות לא נערכו".
"גם אם אין חובה להתיחס לכל מסמך ומסמך ולפרט ברשימה כל דף מהו, מחוייבת המדינה לפרט את טיבו וסוגו של החומר. פירוט זה, הגם שהוא חלקי בנוסף למספור העמודים, מאזן בין זכותו של הנאשם להגנה למגבלותיה של התביעה להשלים בשלב זה את שהחסירו החוקרים בעת תפיסת החומר".
בית המשפט הורה לפרקליטות לערוך בתוך 30 יום "רשימות כלליות בהן יצויינו בתמצית סוגו וטיבו החומר שבכל אחד מהקלסרים, לדוגמא: חשבוניות, כרטיסי עובדים וכיו"ב".
באשר לעריכת רשימות בנוגע ליתר חומר החקירה, קבעה השופטת כי אין צורך בכך והדבר יהווה "מעמסה שלא תוכל לעמוד בה", וניתן להסתפק ברשימות שנעשו עד כה. בנוסף, ציינה, "לאחר שנחה דעתי שמעשיה של הרשות אינם נגועים בכוונה להעלים חומר מהנאשמים ולפגוע בהגנתם, ובאיזון בין האינטרסים של הצדדים אינני מוצאת להורות במקרה זה, על עריכת רשימות מפורטות נוספות".
"במידה והסנגור ייתקל בקושי לאתר מסמכים ספציפיים או לשייך מסמכים שניתנו לו לעניין ספציפי, תושטנה לו נציגות התביעה את מלוא העזרה הנדרשת".
ב"ש 2851/04 בני תבין ואח' נ' מדינת ישראל
