שער השטן - לאוהבי הרפתקאות

מי שמע על פלוגה ו' מגדוד 890? המענה לשאלה זו מן הסתם היה "אף אחד" אלמלא חייל צעיר ששמו רמי בר-אילן שהיה בפלוגה הזו במלחמת יום הכיפורים והחליט לעלות את קורותיה במלחמה בספר מטלטל שהופץ בשנים האחרונות במהדורה מצומצמת ביותר בגלל הצנזורה וסוף סוף שוחרר לפרסום חופשי לציבור.

בְּהַצָּתָה פִּתְאוֹמִית בַּת חֲלוֹף הִבְחַנְתִּי

מיזם כמו זה של חיים ספטי, שכלל שלושה ספרים, כאמור, "דוח על יתרת הנפש", 2006, "הזמן קורס, ניתך", 2007, ו"האהבה הלבנה", 2010 - שעל שירי האהבה שבו אני כותב - דורש הקרבה גדולה, ונדחף על-ידי תשוקה וצורך גדולים עוד יותר מכך. אבל ספרים אלה הם קודם כל ספרי הגות, ואני אומר זאת כמעלה. בשלושת הספרים הוגה ספטי בכול מכול.

אפוקליפסה, כי מלחמה היא אכן לבם של הכאוס והמוות, ואילו הים שאין לו סוף, לפי מראה העין, רחב ומשיק לאופק שאין רואים בו דבר, ואולי יש בו בכל זאת משהו טוב יותר מהמלחמה הארורה שמנתצת והורסת ומאבידה חיים. "מישהו סימֵן גבול ומישהו אחר ירה", כותבת נילי דגן בשיר הנושא, וכאילו מה פשוט יותר מכך? כל כך קל להרוג, רק לחיצה קטנה ובלתי מחייבת לכאורה על ההדק. הלא אנחנו עדים לכך ברחובותינו. גם נערים שדעתם זחוחה ומוטרפת ושיכורים עם סכינים עושים מלחמות. לא חשוב איפה ואיך הרגו אותך - שיגעון הוא שיגעון, אלימות היא אלימות, ומות חינם הוא מות חינם. לפי כך ואיך לא, לובש העולם אפרוריות שמכבידה על הנפש.

עד היום, משאני נתקל בו בספרייתי אני חש עצמי נוגע באיזו ערגה שהצליחה המשוררת העדינה והאנינה הזאת, שרה אדר, להעביר בשדרת התחושות שלי. כותרת הספר מבטאת בהחלט את טעמו, טעם הדבש שזורם לאורך דפיו. הייתי רוצה, אפוא, להגיש לה את השיר הזה שלה, במטותא, כדי לגעת בה חזרה: