לבקשת מעריב ויואב יצחק הותר לפרסום: <br>החשד - המו"ל ארנון מוזס ניסה להשפיע <br>על השופט בוקובסקי דרך האדמו"ר מסדיגורא

בימים אלה הסתיים עוד קרב אחד במאבק לפרסום התחקיר המלא, על מעלליו ודרכי התנהלותו של ארנון מוזס, כאיש ציבור וכמו"ל של ידיעות אחרונות; ועל המערכת המשטרתית והפרקליטות - המסוככים על ארנון מוזס מפני מיצוי הדין עימו.

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודית שטופמן, התירה ביום 14.3.02 - לבקשת יואב יצחק ועיתון מעריב - פרסום החלק שלהלן, מתוך התחקיר המלא, המעלה חשד לעבירה חמורה: ניסיון להשפיע על שופט, כדי שייפעל ויישפוט תוך משוא-פנים לטובת ארנון מוזס, בתביעות שהגישו נגדו רעייתו (בנפרד), מיכל מוזס. את יצחק ואת מעריב ייצגו עורכי הדין צביקה בר-נתן וגיורא ארדינסט; את מוזס ייצג שר המשפטים לשעבר, עו"ד דוד ליבאי.

בפסק הדין קיבלה השופטת, חלקית, ערעור שהגשנו, על החלטת השופט שמואל בוקובסקי, שהעניק למעשה למוזס חסינות מפני גילוי חשדות למעשים פליליים חמורים בהם הוא קשור לכאורה. השופטת קבעה: "מעשה אסור של פניה לשופט איננו יכול, בשום אופן, להחשב חלק מההליך המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה...".

במקביל, נענתה השופטת שטופמן לבקשתו של מוזס ליתן לו שהות לשקול הגשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, והוציאה צו עיכוב ביצוע ל-7 ימים, שהסתיימו גם הם. מוזס לא הגיש בקשת רשות ערעור. אחרי הכל, הוא יכול אולי להעריך כמה אפסיים סיכויו לקבל רשות ערעור. הפרסום מותר איפוא מהיום (21.3.02).

התחקיר המלא שערכתי עבור מעריב הינו רחב היקף. הוא מטפל בעניינים רבים. כמה עניינים מהותיים מעוכבים עדיין בצו איסור פרסום, לבקשתו של ארנון מוזס, שטען כי מדובר בענייני משפחה המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, ולכן הם - לגישתו, נהנים מחיסיון ואסורים בפרסום. גם בזאת נמשיך לטפל. מיותר כמעט לציין: ארנון מוזס הכחיש כל חשד שהועלה כלפיו בנושא זה.


האינטרס של השופט בוקובסקי

טענתו של ארנון מוזס, שביקש למנוע גם את הפרסום שלהלן, התקבלה בתחילה במלואה על-ידי שופט בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, שמואל בוקובסקי, בפניו הובאו לדיון התביעות נגד ארנון מוזס, מצד רעייתו, מיכל מוזס.

מהפרסום שלהלן ניתן ללמוד בנקל, כי השופט בוקובסקי מנע, למעשה, פרסום הקשור בו אישית. באופן מוזר ובעייתי למדי - השופט לא פסל עצמו מלדון בתיק זה. נהפוך הוא: במעמדו כסגן נשיא, הוא הורה למזכירות בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, להקפיד ולהעביר את הטיפול בנושא הזה, רק אליו. בכך ביקש אולי להבטיח את התוצאה הרצויה לו אישית: למנוע פרסום הנוגע אליו אישית, והעלול להביכו בקהילה הדתית/חרדית עימה הוא נמנה.

[הערה שלי (י.י.): מעניין עתה יהא להיווכח אילו כלי תקשורת יימנעו מפרסום מידע זה.]

- נימוקי השופטת שטופמן שהתירה את הפרסום בפסק הדין, ראו בהמשך.

התביעה בישראל נוהגת גם היא יד קשה, ובצדק, כנגד מי שנתפס בניסיון להשפיע על שופט שלא כדין. פסקי דין רבים מלמדים על כך - על עונשים קשים שנגזרו על אנשים שרק ניסו להשפיע על שופט, שלא כדין. במקרים אחדים אף נזרקו כאלה למאסר ממושך.

והנה מסתבר כי כל הדברים היפים הללו, הנאים ויאים ומחייבים כל אדם, אינם תופסים כאשר מדובר במו"ל הגדול במדינה, מר ארנון מוזס. גם כאשר הוא נחשד במעשה חמור: ניסיון להשפיע על שופט בישראל, שלא כדין. גם במצב זה, סרים למרותו ראשי התביעה בישראל, ונמנעים, משום מה, ממיצוי הדין עימו.

הסיפור הבא החל בפברואר 1999. על מה שאירע, ניתן ללמוד מתיק החקירה בנושא זה, שהתקיימה במרחב דן (א"ת 5075/99). עולה ממנו, כי ביום 2.2.99, בפתח דיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, הודיע השופט שמואל בוקובסקי לבאי כוח הצדדים את הדברים הבאים:

"נעשה ניסיון לשוחח איתי מחוץ לכותלי בית המשפט בעניין התלוי ועומד בפני... הפניה נעשתה על-ידי צד שלישי. הניסיון נקטע באיבו מבלי שקיבלתי מידע כלשהו אשר יש בו כדי לפגוע באובייקטיביות ובשיקול דעתי ומבלי שיש חשש כלשהו למשוא-פנים. אני מוצא לנכון להביא זאת לידיעת בא-כוח הצדדים ומבקש לקבל את עמדתם ותגובתם לעמדה זו".

ההודעה הזו הדהימה את עו"ד דן אבי-יצחק, שייצג באותה ערכאה את מיכל מוזס, רעייתו של ארנון מוזס. אני מבקש לדעת מי עשה את הניסיון הזה, ביקש אבי-יצחק. על כך העיר השופט: אני יוצא מתוך הנחה שזה הצד של הנתבע, גילה. והנתבע הוא מיודענו ארנון מוזס. ניתן להניח, כי השופט אמר את שאמר, מתוך ידיעה ברורה על מה הוא מדבר.

מכאן ואילך התגלגלו הדברים בדרך מעניינת לא פחות:

אבי-יצחק הגיש תלונה למשטרה. הוא דרש לפתוח בחקירה פלילית כנגד ארנון מוזס, בחשד לעבירות על חוק העונשין: "ניסיון להשפיע על שופט שלא כדין"; ו"שיבוש הליכי משפט". מיותר כמעט לציין, המשטרה לא עמדה על רגליה האחוריות לביצוע חובתה. לא היו פשיטות על ביתו של מוזס, וגם לא מעצר באישון לילה. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד אבי-יצחק, נאלצה המשטרה לפתוח בחקירה רשמית.

במסגרת החקירה, זומן השופט בוקובסקי למסור עדות. הוא חזר על הדברים שאמר, וגם גילה את הסוד: האיש שניסה לדיבר איתי, גילה, הוא האדמו"ר מסדיגורא - הרב אברהם פרידמן. והיכן זה היה?, נשאל וענה: בבית הכנסת, שם נפגשו השניים, כשהגיע השופט להתפלל במקום.

השופט בוקובסקי העיד ומסר את פרטי השיחה בינו לבין הרבי מסדיגורא. הדברים נראו לחוקרים כבעלי חומרה מיוחדת. אחרי הכל, מעיד בפניהם שופט, על ניסיון להשפיע עליו, שלא כדין.

במצב דברים זה, נאלצו החוקרים לזמן אליהם את כבוד הרב לחקירה. באזהרה, כחשוד. כבודו נאלץ להסביר את דבריו, לספר מה אמר לשופט בבית הכנסת, ובעיקר - מה הציע לשופט בוקובסקי.

המבוכה היתה רבה. שכן הרבי מסדיגורא נחשב לדמות חשובה בעולם החרדי. גם השופט בוקובסקי נקלע למבוכה. הוא הקפיד לשמור על החוק ועל כללי האתיקה, ומשום כך ראה חובה לדווח על האירוע הקשור בכבוד הרב. והנה עתה, הוא מוצא עצמו בחקירה, כעד, דבר שהוביל לזימונו של הרב לחקירה באזהרה, כחשוד בעבירה פלילית, שאכן ביצע לכאורה.

בעולם החרדי, וזו הבעיה, עלול כבוד השופט להיחשב חלילה וחס כ"מוסר", ולכן, אולי, לא פסל עצמו ומנע בצו שיפוטי פרסום החשיפה הזו; במערכת המשפט החילונית, עשוי להחשב כגיבור, העומד ומקפיד על טוהרה של מערכת המשפט. עובדה היא, כי השופט בוקובסקי פירש דבר זה כבעל חשיבות מיוחדת, וכמעשה חמור, עד כדי כך שמסר זאת לפרוטוקול בית המשפט.

נוכח הדברים שנשמעו מפי השופט, ובמיוחד לאחר דבריו של הרבי מסדיגורא, ניתן היה לצפות שהמשטרה תשלים את מלאכתה; שתמשיך להעמיק ולחקור, ותדרוש להעמיד לדין את ארנון מוזס ו/או צדדים נוספים המעורבים בפרשה. במקרים כאלה, אם היה מדובר באחר שאינו ארנון מוזס - לא היתה פרקליטת המדינה עדנה ארבל מחמיצה הופעה בטלוויזיה, או ברדיו, או בשניהם יחד, ובמילים מדודות היתה מחווה דעתה המלומדה "שנוכח חומרת המעשים שהתגלו ולאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה החלטנו להגיש כתב אישום וכו' וכו'".

אך לא. נזכור תמיד כי עסקינן בארנון מוזס, ולכן מצופפים הכל שורות. כנוהגה של המשטרה הנמנעת ממיצוי הדין עם מוזס, חזרה גם הפעם התופעה המוזרה - של חיפוי וטיוח. וכך, במקום לפעול להגשת כתב אישום כנגד מוזס ו/או שליחיו בגין עבירה פלילית חמורה - אחרי הכל השופט עצמו העיד על כך - קבעה המשטרה בסופה של החקירה: "לא נמצאה כל ראיה לכאורה על ביצוע או כוונה לבצע עבירה. נוכח זאת הוחלט לגנוז את התיק ולא להמשיך בחקירה", טען/כתב נצ"ב יעקב פלג, קצין אח"ק מחוז תל אביב. מיותר כמעט לציין: עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לא יצאו מגידרם כדי לבדוק תיק זה ולפעול כחוק. ארנון מוזס שוב ניצל. וכאן ניתן לשאול, מדוע גירסתו של ארנון מוזס עדיפה על זו של השופט שמואל בוקובסקי.

ביום 15.1.02 פניתי וביקשתי את תגובתו של כבוד הרב. את מי אתה מייצג? נשאלתי. השבתי שאני מכין תחקיר לפרסום במעריב. "לא בא בחשבון", השיבה מי שהשיבה, וכאן באה טריקת טלפון, שלא הותירה מקום לבקשות נוספות.

במהלך הדיונים בבית המשפט וגם באמצעי התקשורת, טענו מוזס ואנשיו, כי גם הנושא הזה - העוסק גם במשולש הבלתי קדוש, כאמור, נוגע בעניינים פרטיים האסורים בפרסום, ולכן יש לאסור את פרסום התחקיר, ככל שהוא נוגע גם לעניין זה.

השופט בוקובסקי קיבל כאמור את הבקשה ואסר את הפרסום. השופטת שטופמן, לעומת זאת, התירה את הפרסום, בערעור שנדון בפניה: ע"מ 1019/02.

הצדדים:

יואב יצחק, המערער 1
מעריב הוצאת מודיעין, המערערת 2

נגד

ארנון מוזס, המשיב 1
מיכל מוזס, המשיבה 2

הנה הדברים שפסקה השופטת בעניין נשוא הפרסום, המדברים בעדם (ציטוט):



כאמור במהלך ההליכים שניהלו בעלי הדין בבית המשפט קמא, הודיע בפתח אחת הישיבות כבוד השופט בוקובסקי כי פנה אליו אדם, מנכבדי הקהילה, בעניינים הקשורים להליכים המתנהלים בין הצדדים. ב"כ המשיבה הגיש תלונה למשטרה אשר פתחה בחקירה, וככל הידוע נסגר תיק החקירה בלא שנמצאה כל עילה לפתיחת הליכים משפטיים.

לעניין זה קבע בית המשפט קמא:

"אשר לפרסום החשד לכאורה כי משיב 1 ניסה להטות משפט בדיונים שהתנהלו בפני, אינני רואה סיבה לפתוח את העניין בשנית ולאפשר פרסומו. טוען ב"כ העותרים כי איסור הפרסום חל רק על הנאמר בדיון ולא על חקירת המשטרה. אולם אין העניין בכך. עו"ד אבי יצחק שהיה ב"כ משיבה 2 באותה תקופה, ביקש לפתוח בחקירה ולפרסם את העניין.

ביום 14.3.99 החלטתי כי יש לאפשר לרשויות אכיפת החוק על-מנת לבדוק את התקרית לגופה. תוצאות החקירה ידועות ואין בכך כדי לאשר את הבקשה לפרסם את העניין, וזאת גם על-מנת לאפשר למשיבים להמשיך ולנהל דיון תקין ללא השפעות חיצוניות. אינני רואה לשנות מהחלטתי זו" (ע"מ 12 לפסק הדין)

לטענת המשיבים איסור הפרסום חל גם על "החשד לכאורה" לניסיון להטות משפט, מאחר שאירע במהלך הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה, ודווח עליו לצדדים בעת ניהול דיון בדלתיים סגורות.

בעניין זה נראה לי כי דין הערעור להתקבל.

אין חולק כי הדברים שנמסרו מפי כבוד השופט בוקובסקי נאמרו במהלך דיון בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה. יחד עם זאת השאלה שבפני היא האם עשה בית המשפט קמא שימוש נכון בשיקול הדעת הנתון לו, משלא התיר את פרסומה של הפניה אליו, מכוח הסמכות הנתונה לו על-פי סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט.

אין כל ספק כי המשיב הינו איש ציבור, עורך עיתון נפוץ, אשר יש לו מעמד בשיג ושיח הציבורי. עובדה זו לא היתה ואיננה שנויה במחלוקת.

למשיב 1 אמנם קמה זכות לאיסור פרסום, אולם זכות זו נשקלת, בהיותו איש ציבור אל מול זכות
הציבור לדעת אודות מהליכיו והתנהגותו.

אכן קיים מתח פנימי בין הזכויות המתנגשות של המשיב 1. מתח זה נוצר מזכותו של המשיב להגנה מפני פרסום מחד, והעקרונות האחרים, זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי, אידך (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פד"י מג(3) 840).

אם תמצי לומר כי בענייניו האישיים אין איש הציבור שונה ממי שאיננו איש ציבור, סבורה אני שאין הדבר כך, מאחר שמי שבחר בקריירה ציבורית או הינו איש ציבור בשל מעמדו בחברה, מחויב לשקיפות יתר של התנהגותו ומעשיו והוא חשוף יותר לביקורת ציבורית. בעניין זה נאמר אך לאחרונה בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח' (טרם פורסם):

"חשיפתם לביקורת (של אנשי ציבור י.ש.) בשל חלקם באירועים היסטוריים איננה פחות מוצדקת מחשיפתם לביקורת בשל נושאים אקטואליים. לחשיפה זו מהווה חלק מהסיכון החברתי שאדם הבחור בקריירה ציבורית מצופה מדרש ליטול על עצמו".

נראה אפוא, כי "נוסחת האיזון" מטה את הכף לכיוון הסרת איסור פרסום שמדובר באיש ציבור אשר נטען כי עשה מעשה אשר זכות הציבור לדעת אודותיו.

ויתרה זו בעיננו - בניתוח תכלית החקיקה שביסוד קיום הדיונים בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה ואיסור הפרסום כפועל היוצא מכך, נראה כי אין איסור הפרסום יוכל לחול על עניין זה.

קיום הדיון בדלתיים סגורות, כפי שנקבע גם בבית המשפט קמא, תכליתו לאפשר לצדדים לנהל את ההליכים הנוגעים ל"ענייני המשפחה" בלא חשש מפני פרסום ענייניהם האינטימיים בראש חוצות. תכלית החקיקה איננה מתן חיסיון מפני פרסום מעשה או מעשים שאינם חלק מההליך המשפטי שבין הצדדים.

בעניינינו לא ניתן לומר שהפניה לשופט מחוץ לכותלי בית המשפט היא "מענייני המשפחה", כמשמעותם בחוק בית המשפט לענייני משפחה. מעשה אסור של פניה לשופט איננו יכול, בשום פנים, להיחשב חלק מההליך המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, גם אם הוא קשור בהליך זה. זהו אירוע "חיצוני" להליכים, ואינני סבורה כי תכלית החקיקה היא ליתן חיסיון למעשה זה, אשר אין לו ולא כלום עם קיום דיון בענייני משפחה בבית המשפט לענייני משפחה.

כמובן שאין בדברים אלה כדי לומר דבר לעניין משמעות הפניה, מהותה, האם יש בה משום עבירה וכל כיוצא בזה. יודגש שוב כי המשטרה, שבדקה את תלונת ב"ה המשיבה לא מצאה ממש בעניין זה. אולם, כאמור, אינני סבורה כי ראוי להטיל על פרטי האירוע הנטען איסור פרסום מכוח סעיפים 86 ו-70 לחוק בתי המשפט.

[הערה שלי (י.י.): השופט שמואל בוקובסקי העיד בעצמו על הניסיון להשפיע עליו לרעה. הוא עשה זאת מרצונו וביוזמתו. הוא למעשה שגילה זאת. דבריו נאמרו הן בבית המשפט, והן בעדותו בפני חוקרי המשטרה].