קלמן ליבסקינד מ
מעריב מוחה שאותם מעשים קלוקלים ופסולים, "זוכים" ליחס שונה מן התקשורת (שלשיטתו היא הגמונית, ו"סמולנית"), והכל תלוי במיהות המבצע את המעשים הקלוקלים, או בפרסונה. רוצים דוגמא?
על האמירה של
מירי רגב, ולפיה "אי-אפשר להעמיד כסף לתאגיד השידור אם לא שולטים בו" כולם קפצו, לדברי ליבסקינד, כנשוכי נחש. אבל כשאמנון אברמוביץ' קבע, בואכה ההינתקות, שיש "לאתרג" את
אריאל שרון, התקשורת הנהנה בצייתנות, קובל ליבסקינד.
זו הסיבה, לשיטת ליבסקינד, שיש לגוון את התקשורת, ולהוסיף עוד ערוצי שידור. הוא כותב:
"בימים אלה, שבהם מונחות על השולחן תוכנית "השמיים הפתוחים", וסוגיית הצורך בריבוי ערוצים וריבוי גוונים, מה שקרה לעיתונות הישראלית בימי ההינתקות הוא אות וסמל שחייב לעמוד ברקע כל דיון שמתקיים בנושא הזה. כי הימים ההם היו ימים של חושך. ימים של אין עיתונות ושל אין עיתונאים. ימים שבהם כמעט כל מי שהחזיק כאן בתעודת עיתונאי תפס מקום ליד שולחן הממשלה. ימים שבהם במאמץ להגשים את החלום הרטוב של פינויים של תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון מבתיהם, התפקדה העיתונות כולה למפלגה של שרון".
מומלץ לקרוא את טורו של ליבסקינד, ולהבין עד כמה האיפה ואיפה הזה חמור, ועד כמה, אותה התנהלות נתקלת בהתייחסות תקשורתית שונה לחלוטין, והכל בהתאם לשיוך הפוליטי של העיתונאי ושל המסוקר.
למרבה הצער, דווקא ההחלטות החמורות ביותר בתולדות המדינה הוחלטו ללא שיקול דעת מספיק, ללא דיון ציבורי מעמיק, ללא הערכת סיכונים מראש ראויה ורצינית, ותוך התעלמות והשתקה של מי שהתריע בזמן אמת על הסיכונים הצפויים, שבסופו של דבר התאמתו במלואם
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
