תקווה

הבוקר שרק החל, נשא אל דירתנו שברחוב עוזיאל ריח חריף של טיגון. פתחתי את הדלת וראיתי דרך חלון המדרגות את ראשה של נעימה ששון, שכנתי. עשן וריח של טיגון פרצו מדירתה אל חלל המדרגות ואל ביתנו. דפקתי על דלתה וכשפתחה ראיתי אותה מעל המחבתות. אמרתי לה: "נעימה יקירתי, שש בבוקר וכבר את חונקת אותנו בריח כבד". "אה, נועה" אמרה לי "קיבלתי הזמנה גדולה לעשות אוכל ל-250 מוזמנים ואל תקלקלי לי מעכשיו את היום. תלכו לעבודה ועד שתחזרו כבר לא יהיה ריח. בואי, בואי תראי כמה כבר הצלחתי לטגן, קחי תטעמי, קובה נבולסיה כזה אף פעם לא אכלת" ומיד נטלה אחד מהערימה, עטפה אותו במפית ניר ושמה בידי. "יותר טוב תקחי אותו לעבודה כי על בטן ריקה, חוץ ממך, לאכול מטוגן זה מחלה. ועוד פעם אני אומרת לך, עד הערב תשכחי את הריח." פתחה את דלת הארון שמעליה, הוציאה כלי פלסטיק, שמה בו עוד מהקובות וגם מילאה אורז אדום ואמרה: "זה כשתחזרו הביתה אני שמה לכם שיהיה לכם אוכל בצד. ועכשיו נועה חביבתי אני חוזרת למחבת" אמרה ושילחה אותי מעליה.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה טעמתי קובה נבולסיה ואורז אדום. ולמה אני מציינת זאת? כי מאז נשביתי בקסם בישוליה של נעימה.
נעימה וששון ששון היו שכנינו הצמודים. יחד חלקנו את המפלס התחתון של בית מגורים בן שתים עשרה דירות, המשקיף אל נופה היפה של ירושלים.

כשבאנו לגור לידם הסביר לנו ששון ששון את פשר שמו ואמר: "ככה היה בבצרה, מי שנולד בחג נתנו לו שם של חג. אבא שלי, ששם משפחתו ששון אמר שיקרא לילד ככה בשביל להגדיל את השמחה, שנולדתי בדיוק ביום של פורים. עכשיו אני אספר לכם עוד עלינו: אני עובד בקול-ישראל בערבית ברוך השם, ונעימה אשתי עושה אוכל ליבואן הסיגריות הגדול מרומי, שאוכל עם אשתו רק צמחוני. יש לנו חמישה ילדים ברוך השם, דוד, שאול, עופר הכי קטן, רבקה ותקווה וגם נכדים. חוץ מעופר כבר כולם נשואים, עוד פעם ברוך השם. אנחנו גם דתיים וגם אנשים טובים וזה כל מה שצריך לספר." סיים את הסקירה והציע לנו להיכנס ולשתות אצלם קפה עוד לפני פירוק החפצים בדירתנו.

ככה התחילו יחסי השכנות.

אחרי שהכרנו את כל משפחת ששון, כולל הדודים שגרו ברחובנו, בראשון-לציון וברמת-גן, ושתינו הרבה קפה ביחד, הרשתה לעצמה נעימה לשוחח איתי שיחת נשים. כמו תמיד היא הניחה בינינו צלחת גדולה שהייתה מלאה בעלי גפן ופלפלים ושאלה למה אין לנו ילדים. למרות המבוכה וההפתעה, אמרתי: "לא הולך. עכשיו אני בטיפולים". "ומי אשם חוץ ממך?" המשיכה וחקרה: "וכבר במקווה היית?" "לא" אמרתי וניסיתי להתחמק: "באמת נעימה, את יודעת שאני מקיבוץ ואצלנו אין מקווה ולא הולכים למקווה" אך היא בשלה: "קיבוץ, קיבוץ, עכשיו את בעיר וגם בעלך יורם, אני רואה, איש דתי, אז את צריכה להתאים את עצמך אליו. בן אדם צריך להתנהג כמו היווני ביוון." פסקה.

אני, שהחדירה הישירה הזו טלטלה את רוחי, אפילו לא תיקנתי אותה. "תשמעי" המשיכה ואמרה "אני וגיסתי מרים נדבר ונסדר מה שצריך ותעברי הדרכת מקווה. נתחיל במצווה ונגמור, ככה אומרים. אני הבנתי את המצב ואת לא צריכה להתבייש." קמה והסירה את צלחותינו משולחנה. הודיתי לה והלכתי לביתי.

ערב אחד הכניסה אלי נעימה אשה ואמרה: "נועה, זאת שרה הבלנית. היא תגיד לך מתי המקווה עובד, אבל כל זה לא לפני שתקבעי הדרכת מקווה עם הרבנית. ואת יודעת מי הרבנית? דודה של בעלך! ככה את נשארת בתוך המשפחה."

שרה הבלנית אמרה: "המקווה פתוח בערב, הוא טוב ונמצא ברחוב הפסגה. אקח אותך אחרי שתודיעי לי. האמת עוד לא נקלטת להריון? אולי ואת לא יודעת?" כשאמרתי לה שאני עוברת טיפולים ב"הדסה" הסתובבה אל נעימה ואמרה: "אולי תתעבר. תתני לה את הזמן שלה. לא לוחצים על אשה שמנסה, למה זה מגביר מתח ולא טוב להיקלטות." נפרדה והשאירה כרטיס עם מספר טלפון.

נעימה לא לחצה עלי ולא שאלה יותר, אבל בכל פעם שהזדמן, הייתה אומרת אל יורם בעלי: "זוג יונים אתם וכבר הגיע הזמן..." או: "חייבים בן זכר להמשך..." או: "כל כך מתאימים אתם, אם תהיה נועה שומרת, מהשמים יתנו לה תשלום..." או: "יורם, באמת שאני מתביישת לדבר איתך דברים שאני לא צריכה לדבר..."
לפעמים הייתה שואלת אותי: "מסר לך בעלך שהתענינתי עליך מכל הצדדים?" וממשיכה בדבריה, כאילו כלום.

אחרי התייעצות עם בעלי, הזמנתי עצמי אליה ואמרתי: "תשמעי נעימה, ממש אין לי רצון לפגוע או שתכעסי, אבל יש עניינים שבן-אדם או משפחה שומרים לעצמם ואין אפשרות להתערב בהם, אפילו לא לחברים טובים כמוכם."

"הא" החזירה: "נועה חביבה, אין לך מושג שהשכנה טובה מכל משפחה! מה שהיא רואה וגם עוזרת במשברים וגם עושה ביבי סיטר כשצריכים, לא מחליף אפילו אמא ואבא. אז תסמכי עלי ועל ששון שאנחנו השכנים הכי מוצלחים וגם דוגמא של משפחה טובה" ואז התקרבה ולחשה: "למקווה, אם תרצי, אני יכולה ללכת איתך וגם מרים גיסתי תבוא"... "די נעימה" אמרתי "לא מפריע לך שאני בכלל לא דתיה ואת רוצה בכוח להכניס אותי לשם?" "לא!" אמרה "דווקא זאת המצווה! כל אשה יהודיה אחרי המקווה, זה הרגע הטוב בשבילה להכנס להריון ואת תראי שאם תשתכנעי, בסוף זה ילך. גם מה איכפת לך לנסות? במקרה, שרה הבלנית, אשה יוצאת מהכלל, יש לה נפש יפה. יש הרבה בלניות מכשפות, אלה יסטור, אבל היא יש לה אורך רוח, סבלנות ועדינות. אם את רוצה פרטיות היא אפילו תקח אותך לבד..."

למרות שהחלפתי נושא ושאלתי על המועדון בקטמונים שאליו הצטרפה וגם על דרך הכנת האורז האדום, היא התעקשה לחזור ולדבר על המקווה.

באחד הימים כשהגעתי מעבודתי, ראיתי את דלת הששונים פתוחה ונעימה מוכה וחבולה, עומדת עם המטאטא ואוספת שברי זכוכית. "מה קרה?" נזעקתי אליה, "הא, שום דבר, חוץ ממך, אפילו שקיבלתי מכות חזקות מעופר וששון שבר בקבוקים על התמונות. שלא ייקח חלילה הילד שיהיה לך, דוגמא מעופר, חוץ ממך, וירים יד. איך לא הצלחתי איתו בחינוך שהוא כמו אבא שלו מרים יד. בכל המזרח התיכון ועד הנהר, אני עוד לא ראיתי ילד מרים יד על אמא. אבל זה מה שעושה לי ששון! כנראה הוא הדוגמא שלו ובגלל זה אני אומרת, רק ששון הוא האשם! כמו אש הוא נדלק ושובר. ועכשיו מהבושה שנגרמה לי והפנס בעין, חוץ ממך, תעזרי לי בבקשה ביוד ואח"כ נשים תחבושות ואת גם כל השבוע, תלכי למכולת במקומי, וגם תצלצלי למשפחת מרומי שאני חולה מאד" אמרה והגישה לי בקבוק קטן של יוד וקיסם למרוח את החתכים. בכל פעם שקרבתי את הקיסם צעקה: "בעדינות, את שורפת אותי! כבר שרפו אותי האב ובנו! חסרי חינוך שניהם! אבל כמה שירביצו לי וישברו את הגוף, לא תשבר לי הנפש והם עוד יראו! לא, לא אפסיק להם אוכל, למה עם בטן ריקה הזעם יותר גדול, אבל כל האוכל יהיה חלבי, למה הבשר שיש בו דם מוסיף להם רשע. שני משוגעים! חוץ ממך, נועה, גם את התמונות השבורות אני לא מורידה וכשיבואו המשפחה ובמיוחד אחותו, שיראו מי המשוגע שלהם. עכשיו תשימי לי תחבושת ותשמרי בלב שלך את מה שראית, כי מספיקה לי השפלה אחת לשנה שלמה! מאד אני מתביישת, וגם תעזרי לי להפריד את המיטה עד לקיר, שאני עם ששון לא ישנה בהתקרבות יותר."

אחרי שהזזתי את המיטה לקיר ועזרתי לה לשכב עליה והשבעתי אותה לקרוא לי אם יתבקש, יצאתי. כל השבוע עזרתי לה ושתקתי. גם יורם בעלי שתק. פחדנו שהגילוי יסכן את נעימה ששכבה במיטתה.

רק הבריאה ומיד חזרה אלי עם ענין המקווה והביאה לביתנו את הדודה הרבנית. לא יכולתי להתחמק יותר והבטחתי שאלך וקוויתי שלאחריו תחדלנה להציק לי. הרבנית אמרה: "בדיוק תהיי מוכנה בשבוע של פרשת תזריע, ואין זמן מתאים מזה. אף אחד לא יכנס איתך. רק שרה הבלנית. החברות תחכנה לך בחוץ" אמרה והביטה אל נעימה. נעימה אמרה: "כן, כן, אני ומרים נחכה בחוץ." ואז אמרה הרבנית אלי: "שרה כבר תסביר לך את דרך קיום המצווה ואני אוסיף שכבר בספר ויקרא נאמר: 'כימי נידת דוותה טתמא' וזה מלמד אותנו שזו מצווה בתורה. כדאי לך כיהודיה ללכת ולטבול. זו בהחלט חוויה רוחנית מזככת" אמרה והוציאה מתיקה מעטפה כחולה תפוחה ושמה לפני: "בזה תשתמשי שם ודרישת שלום מכבוד הרב, הדוד של יורם ושלום ושלוה לכם" נשקה את כף ידה והניעה אותה לכיווני באוויר, נפרדה ויצאה.

בערב באה הבלנית ולקחה אותי לשיחה בדירתה הסמוכה לביתנו. מתוך המעטפה הכחולה הוציאה פלנליות קטנות, כרכה על אצבעה והראתה לי איך לנקות היטב את "כל הנקבים שברא לנו השם". ציוותה עלי לגזור היטב את ציפורני, לנקות את עצמי, להיטיב לחפוף את שיערי ולשפשף את כל הגוף ביסודיות טרם לטבילה. אח"כ אמרה לי איך אכנס למים בלא כל חציצה, וכשתתמלא המצווה הזו, אהיה כשרה לייחוד. "רק אני אהיה עימך במקווה, תהיה זו שעה נעימה לשתינו ואין כלל מה לפחד" סיימה וביקשה שאודיעה כשיסתיימו שבעה נקיים.

ביום המיועד עלינו נעימה מרים ואני, אל המקווה שברחוב הפסגה. נפרדתי והבטחתי להן שאמצא את דרכי חזרה לבד. אחרי שמילאתי את כל דרישות הנקיון של הבלנית ועברתי אצלה בדיקה מדוקדקת, טבלתי כמצוותה במי המקווה, ומשנסתיים הכל יצאתי אל הלילה.
הלכתי הביתה וחשבתי על המרצפות הסדוקות שעל שפת הבריכה הקטנה, על הספסלים הישנים ועל צינור המקלחת הערום. היה לי צורך דחוף לשוב ולהתקלח, לנקות מעצמי את השכשוך במי הציבור. כשנכנסתי הביתה שאל אותי בעלי איך היה ואמר: "ודאי תמהרי למקלחת עכשיו, שהרי חולת נקיון את..." וצחק כשראה אותי חופזת לשם.

למרות הטבילה במקווה לא נכנסתי להריון.

נעימה לוותה אותי במבטיה והתאפקה. אבל גם להתאפקות הזו היה גבול. הימים עברו והיא החליטה לזמנני לשיחה ולהציע דרך מיוחדת שקראה לה "הדרך העירקית". שאלתי אותה מהי הדרך הזו אבל היא סירבה בתוקף לגלות והשביעה אותי קודם כל להסכים.
סירבתי לכבול עצמי בהבטחה ואז היא טלפנה אל מרים גיסתה וזירזה גם אותה. מרים אמרה לי: "זו לא דרך עירקית, זו תקווה." ופנתה לנעימה ודיברה בערבית. נעימה הלכה אל חדרו של עופר והעלתה לכבוד מרים שיר של עבד חלים חפז. אחר כך הלכה אל המטבח שפתה קומקום והזמינה אותנו לכוס תה. ישבנו כך שלושתנו סביב השולחן הקטן העמוס בתקרובת ושתיהן פיזמו עם הזמר. ידעתי שלא נעזבתי וחיכיתי לשמוע. נעימה אמרה: "את יודעת נועה, כבר הרבה זמן אני חושבת שאני צריכה להחליף לי את השם. טוב שגם מרים פה וגם היא תשמע. הנה, מה דעתכן שאקבל את העצה של הבוסית שלי יהודית מרומי ואחליף על נעמה? הבנתן?" פנתה אלינו והמשיכה: "במקום נעימה נעשה נעמה. תחשבו קצת ותגידו." ואז המשיכה כאילו כבר קיבלה תשובה לשאלתה ועברה מיד אל הנושא שאליו כיוונה מלכתחילה: "נועה, אנחנו כבר החלטנו" אמרה והביטה אל מרים גיסתה: "מה שיעזור לך זה פשוט אם נשפוך לך על הראש את הבתולים של תקווה בת שלי, שהתחתנה רק לפני שנה וכבר נולדה לה שמרית התינוקת. אל תפחדי, במיוחד למקרים קשים כמו שלך אני שמרתי את הבתולים שלה. תדעי לך שזה כבוד גדול לשפוך לך אותם וזה ממש דבר יקר ערך" וכבר קמה והלכה אל ארון הבגדים, התכופפה לתוכו והוציאה שקית נייר חומה שמתוכה בצבץ סדין פרחוני.

לקח לי רגע להבין את הכוונה ורגע נוסף להתעשת. עוד לפני שקמתי ויצאתי מביתה עלה בראשי המשפט הכואב: "אשה עקרה, מי יידע חייך?".

אחרי שנתיים, כשכבר גרנו באבו-תור ונולד גם בננו הראשון, צלצלתי אל נעימה והזמנתי אותה להשתתף בברית. בסוף שיחתנו אמרה לי נעימה: "ואני מזכירה לך נועה, עכשיו כבר קוראים לי נעמה ואת יודעת מה? גם את שם המשפחה שלנו החלפנו מששון לשי, כי אנחנו רוצים להיות מודרניים..."